אני קוראת בקפה שלי
עתיד
עגמומי. עוד כוס קפה, ייתכן.
נדמה לי, יש אחד, הוא אוהב אותי,
אולי אני מזכירה לו
את עצמו.
הוא אוהב אותי, אולי אני מרשה
לו להכאיב לי, לטפטף על בשרי
שעווה לוהטת מנר תאוותיו.
באותה שעה, אני מביטה בו
בייאוש,
הוא מרשה לי.
אני מי שאני, אולי משוררת,
אולי אני ילדה שמסרבת להבין.
מתי הוא יעזוב אותי? מה יהיה אז?
תמיד
אני
לבד
עד שהוא מגיע. טוב להיות של
מישהו.
הוא מכין לי קפה בבוקר, ואני מכינה
את שלו עם קסם
שהמצאתי בשביל להמתיק לו את הקפה,
בשביל להמתיק את מבטיו המרים בי,
בשביל שיישאר.