את יושבת שם על קצה המיטה בבגדייך הכהים. כה מתאימים לך,
כמדגישים את זהרך הפנימי המשווע לפרוץ החוצה לעולם שלנו, כאן.
את יושבת כפופה במקצת על קצה המיטה המשותפת, שלי ושלך, מקשיבה
לנעימות שלך בווקמן, כה יפה, כה זוהרת, את במיטבך. ישובה קדימה
במקצת. כל תנועה שלך, כל תזזית מקרית, מעידה על זרימה מושלמת
עם הפעימות, הקצב, המילים חסרות הפשר. מתמזגת רק עם עצמך. מחכה
בשעת בין ערביים זו, בימי הקיץ הקרירים, הונגריים, אך בואי לא
נערב לאומיות בהדרך. מחכה לשעה המתאימה, בה עתיד נערך לבוא
לקחתך לחבריו, לצוותא, לטיול המשותף שתכננתם.
 
כל כך ביחד. מה רב הטעם שבחיים! עם עלם זהוב השיער, ממש כמוך,
המראה את כל סימני האהבה הנכונים כלפייך. בינתיים, יקירתי, אלו
רק את ואני שכאן בחדר המשותף שלנו, את עם המנגינה, שנועדה אך
ורק עבורך, כך אני משתכנעת, ואני, מחוסר מטרה טובה יותר למילוי
זמני החופשי בשעת צהריים זו, מביטה בך כך, אוספת נתונים
תמונתיים שיספקו לי את מראות העבר על קיומך העכשווי. אני
מתבוננת בך, מי מסתכל בך מאחוריי? החלון הפתוח מזמין לתוך החדר
אור רב שמאיר על נערך הנכנס מבעד לדלת הפתוחה, מבעד לדלת חסר
החיץ. שקועה במוסיקה אינך שמה פעמייך לעברו תחילה. הוא מזמן לי
באצבעו על פיו, ותופסך באחיזה קלילה בכתפך הימנית. את יודעת
שזה הוא גם עם גבך אליו, אחרת מדוע לא הופעמת דיו, נערתי?
הצמדת שפתיים חושנית וטהורה מיד תהיה מוקד התרכזותכם. רק אצלך
יכולה אני לאתר את המאפיינים המנוגדים בתכלית האלו, תום וטוהר
מול מיניות גואה. כך נוצרנו, אנו שחשים, בריות הנבראו לשם מטרה
אחת בלבד והיא היא התגשמות הרצון הבריאתי, דהיינו משרתי הרגש.

אני המספר, ועטי לא תגדע כתיבתי בטרם ארוממך לדרגת מציאותך. כה
רכה, כה אמיתית, כה את בפשטותך הכנה. רק אחד יהיה לי המסר
אלייך, יקירה, בפעם הבאה אנא אל תלכי עמו כך, בוטחת כה באחיזתו
האמיצה של כף ידך בכפו, מטמינה עימו לעד את טהרך הבראשיתי,
נכנעת למינו תחת שמי הערב בדמדומיהם האחרונים.

אותי הותרת כאן לבדי בחדר הריק, אך אל תשתי ליבך לכך. גורלי
האומלל בל יעיב על אושרך המיידי. יהיו לך, נערתי הצחורה,
הזהובה בהילתך המאירה, יהיו לך עוד יסורים למרביתם. העתיד -
האם יאות לחשוך מעימך, לפחות, את מגלבו הגיהנומי בו מתנסים כל
בני האנוש המנסים להשוות לדמותם חושניות ממוזגת עם טוהר?

השקט עוטף הכל. אני שומעת צחוקך המהדהד במורד הרחוב. עצי הסתיו
המוקדמים מרשרשים עליהם. בערב ירד הגשם. את תשובי לביתנו רטובה
קמעה,אף שזרועו החובקת ניסתה, כל כך התאמצה לשמש עבורך מחסה
מהטיפות.
אני ממששת את התלוליות והשקערוריות שבין קפלי הסדינים. כלל לא
במפתיע אני מוצאת את הקלטת שלך. גם הווקמן, טעון בסוללות
חדשות. לי? יקירה!
ירדה העלטה. מבוששת את להגיע. לקלטת הקשבתי יותר מפעמים
ספורות. איני מודה בגלוי, אך השירים נגעו ללבי, חושיי רטטו
במידה זהה לשלך, אם אף לא יותר. הרגישי. התמסרי, השתעבדי
לעצבייך, לגחמותייך, היי עבד נרצע לאדונך - אדון העולם, אדון
האנושות הכופרת - הרגש.
בחר לו, האדון, שם תואר צנוע למדיי, אינך חושבת כך?
שיר אופטימי מסיים את הקלטת. רק הודיעי לי, נערתי, למה עוד
זקוקה את. ראויה אף שישיגו לך אף את המאור הקטן, הירח. היכול
הוא לכך, נערך ההוא? האמיני לי, הרגש הזה כלפיו, אם לא תהיי
נאמנה לו עד התום, יתעמעם אף הוא מחייך היומיומיים הכפויים.
בעמקי ליבך, אי שם בקצוות הקיצוניים ביותר של רגשותייך, יהדהד
עדיין בקולו השכוח מה, ירעיד, לא ידעך בעוצמתו. רק יגבר.
נפשי, תאומתי, חזרי לשבת כאן על קצה המיטה יחד עמי!