זה לא שעם אישה אחת קשה לבנאדם להיות
מכאן ולהבא, אמרתי למצב, באוטובוס,
אולי זה שעם עצמו הקבוע קשה לבנאדם להיות
שהרי יש סוף לכל דבר (קבוע)
ומה אכזרי יותר מסופו של הדבר הקבוע - יותר מזה,
מה אכזרי כמו ההבנה הסכינאית שגם הקבוע ביותר, האחרון, הסופי,
דינו כליה (כמה ריק החלל הלבן שאחרי הנקודה).
והנה לי הווים לאינסוף - רצפים ולולאות של הווים,
טורים ותוהו ובוהו של הווים, מבוכים ודרקונים של הווים,
הווים שבורי לב והווים צוחקים לעצמם באוטובוסים,
הווים מהגרים והווים ילידניים, הווים מוצלחים כמו שלאפשטונדה
מעוטר בלימונדה ונמשים, הווים טלפאתיים והווים של
דבר לא עוד. פסיכדליים ופסיכיים - הלא ההווה אין לו סוף,
שאין הוא מבקש לעצמו יותר מאת הרגע הבלתי נתפש הזה שכולנו,
שוטים מאורגנים בכנופיות חסרות מנהיג ושם,
קוראים לו
"עכשיו".
כמה עכשווים תמו, עכשיו משקראת חמש עשרה שורות והשורה השישה
עשר תמה גם היא, מצטרפת בדהרה אל כל השורות שכבר בלעת ושתית
והסנפת
(שלא לומר אלו שהפנית מהן מבטך)
ההווים של הבנאדם, ילדים לא חוקיים, לא הכרה ולא מזונות, לא
כתובות ולא הסדרי ראיה,
העלובים והמהוללים -
במה ימיר אותם, אישה - תגידי לי,
במה אמיר אותם?