היא נכנסה לדירתה האפלולית.
פעולותיה היו מהירות. מחשבותיה התמקדו באור שעוד היה בחוץ.
זרקה במהירות מפתחות על השולחן, ובעודה מהלכת, חלצה נעליי עקב
גבוהים.
היא לחצה על כפתור חשמלי. תריס גדול החל לנוע, והשתקפות דמותה
בזכוכית שינתה אט את צבעייה.
היא רצתה לצאת למרפסת. לאויר הקריר המחכה לה שם, אך ידעה שאין
טעם לנסות.
קול עמוק ועמום נשמע מאחוריה: "אם כך מזל שהגעתי בזמן."
שתיקה קצרה ושוב: "אני חושב שגם נתתי לך יותר מידיי..."
הקול התחלף לאנחה חסרת סבלנות, והמשיך בקוצר רוח: "מה אני אמור
לעשות איתך ?!"
השמש היתה כבר בגובה העיניים.
עינייה לא מצמצו, והיא ידעה שגם עיניו לא.
הוא חייב לראות את פניה אחרת לא ילך, נאנחה לעצמה ללא קול.
היא הסתובבה לאיטה. כל אשר רצתה הוא, שהרגע יחלוף והיא תשאר
לבד.
בעודה נשענת על הזכוכית, ראתה אותו קם. ניגש אל הראי ומתבונן
בדמותו.
שניהם ידעו שלא היה שם כלום, אך זה לא הפריע לו להמשיך ולהעביר
אצבעות ארוכות בשערותיו, כמסדר אותן במקומן.
לפתע הוא הסתובב, התבונן בה וחייך: "העיקר ההרגשה, לא ?!"
השתיקה נמתחה.
פניו הרצינו, והוא פסע לאט לעברה.
ליטף ראשה, קירב שפתיו לאוזנה, ליקק אותה קלות ולחש:
"נגביה. אין ברירה. וגם נבנה עוד אחת.
לא יקרה לך כלום. את, את שלך קיבלת."