קוביית הקרח נעה לשפתיה.
קטנה בהרף בין אצבעותיה.
צליל היניקה רטט...
טיפות החליקו במורד סנטר.
למחשופה טפטפו הישר.
חום האויר להט...
ו...חם.
כל כך חם.
הוא לא חלם,
כי האויר יכול להיות כל כך קיים...
זרמים קרירים חזה שטפו.
גבעות שדיה עטפו.
עוד מפל נשמט...
בעת מרווח נשימה נמהר,
סכר קימוריה נפער.
מן ההסגר נמלט...
לא הירפה מבט עיניו,
בהיסח דעת ליקק שפתיו.
כל גופה נצרב.
עכשיו...חם.
כל כך חם.
הוא לא חלם,
כי השמש יכול להיות כל כך נדהם...
על הכסא נח צונן גווה,
לשאול הקוביה אווה.
אך הגה לא יכל,
יובש מילא חלל.
חוץ מזה ש...חם.
כל כך חם.
ועתה הוא עוד תוהה,
איך אפשר להיות כל כך צמא... |
