הייתי לבד, היה זה יום שישי ובבית ההורים לא היו, עם החברות
לא היה חשק לדבר.
רציתי להיות עם עצמי, להתאחד עם הנפש שלי.
ובאמת התאחדתי איתו אותן יום שישי - התאחדתי עם השירותים.
נכנסתי לחדר ישבתי בכיסא ע"י המראה , אני מביטה בעצמי דרך
המראה , בוחנת כל פצעון בפנים, וכל נקודת חן על הגוף.
מרוב שעמום התחלתי למדוד בגדים, וזאת הייתה טעות!.
בהתחלה   מדדתי חצאית מלפני שנתיים היא הייתה צמודה עלי רצח,
אפילו לא עלתה עליי ברגליים.
אחר כך ניסיתי למדוד את הג'ינס מכיתה י"ב, גם הוא לא עלה עלי.
אבל ניחמתי את עצמי ואמרתי לא נורא הג'ינס הזה לפני ארבע
שנים, ברור שהוא לא יעלה עלי!.
הורדתי את הג'ינס והחזרתי אותו לארון.
נשכבתי על המיטה , עם תחתון וחזיה בוהה בתקרה שמלאה כוכבים
זוהרים
ואז הבטתי שוב על הארון, חושבת על הג'ינס שלא עלה עלי.
קמתי מהמיטה למדוד שוב את הג'ינס, התחלתי ללבוש את הג'ינס.
בהתחלה הוא הגיע עד הירכיים אחר כך, נשכבתי על המיטה מנסה
לעלות את הג'ינס.
הצלחתי להעלות אותו עד למעלה, אבל לא הצלחתי לסגור.
נעמדתי מול המראה, מביטה בגוף שלי, התחלתי לבכות איזה שמנה
אני ואיזה גדולה אני.
למה אני צריכה לאכול כל כך הרבה?!
באתי להוריד את הג'ינס, ואז הג'ינס לא ירד ממני, אני שוב
נשכבת על המיטה מנסה להוריד הג'ינס, אבל ללא כל ההצלחה ,
הג'ינס כאילו נדבק לירכיי.
התחלתי לצעוק :"שמישהו יעזור לי"?!
אבל בבית אין אף אחד, הרגשתי שאני לא נושמת, אז רצתי לשירותים
עם הג'ינס שעל ירכיי, לחפש מספרים בין מגירות ותאי השירותים,
אבל למרבה הצער לא מצאתי, לא ידעתי מה לעשות.
פתאום הרגשתי בחילה, נעמדתי מול האסלה והתחלתי להקיא
וכשסיימתי הרגשתי טוב עם עצמי.
נשכבתי על רצפת השירותים, מנסה להוריד את הג'ינס והפלא ופלא
הג'ינס סוף סוף ירד ממני.
הרגשתי שאני כל כך רזה, ואין יותר רזה ממני, וכך במשך שנתיים
המשכתי לאכול ולהקיא, לאכול ולהקיא, בוקר צהריים וערב.
עד שיום אחד הוריי תפסו אותי מקיאה, ומספר לאחר מכן, נשלחתי
לאישפוז בבית חולים.
האשפוז נמשך חצי שנה.
לאחר שנתיים כשיצאתי מהאישפוז , הייתי בת עשרים וארבע וחצי,
הרגשתי שאני חיה מחדש.
מכל דבר התלהבתי , אפילו מגביע גלידה עם סירופ שוקולד .


כתבה: בר אלפסי