עכשיו המוסך נשאר דומם. המנועים כולם כבו.
הברגים מונחים במקומם ורק נהרות קטנים
זורמים בעיקשות, מכתימים את הרצפה
שהיית מטאטא בסוף כל יום עבודה.

אני מדמיינת את הכדור שפילח אותך מחליק במורד תעלת האזן,
מדגדג את עצב השמיעה,
ולא קורע את עור התוף ברעש-מצילתיים, מורח את הרקמה-העדינה
על המברגים, המקדחות.
וגם את היד שלך, הורידים הצלולים רוקדים בקצב
הלב הפועם
ואני יודעת שהמתכת הקרה של האקדח
לא צרמה והוא רק לחץ לך את היד בבושה
כמו ממלמל: "באמת שלא התכוונתי"
ועוצם את עיני-הנחושת שלו.

כל הדברים יגעים, רציתי לספר לך, כל הדברים יגעים -

אמת קטנה

לא הייתי בלוויה שלך. היה לי שיעור
היסטוריה שאסור היה להפסיד אחרת
לא היתה נגמרת מלחמת העולם השניה.
טרומן בדיוק הפציץ את הירושימה ונגסאקי -
ספרנו 120,000 הרוגים רק בטווח הקצר
וזה היה נורא כי
עד שלא התחלתי להוציא שורשים מהמספר הזה
לחלק ולפרק לגורמים
לא הצלחתי לבכות