אף פעם לא חשבתי שתיגע במקומות שלו, אבל הנה הגעת לשם בעצמך.
למקום הראשון, המקום שהוא תפס כל כך הרבה זמן. אהבה שלא יודעת
כאבים, ייסורים והרבה דמעות. זכית, וכנראה ביושר, במקום שלו,
של הקדוש המעונה. זה שכל פעם שמדברים עליו מחסיר לי כמה פעימות
בלב, זה שלא משנה מה הוא יעשה אני תמיד אזכור רק את הדברים
הטובים. ככה זה כשאוהבים שוכחים מה זה רע. ואולי עדיף שככה
תמיד תהיה בראש שלי.
אם אתה קורא את המכתב הזה סימן שעזבתי.
בפעם השניה בחיים שלי לקחתי את עצמי רחוק רק כדי לשכוח. כי
אפילו הזמן כבר לא הצליח לרפא ולהשכיח אותך ולא יכולתי עוד
להילחם עם עצמי. חשבתי שהכאב ילך וידעך, הלאיתי את עצמי
במשפטים פשוטים וכלום לא עזר. אתה, שוב, נצחת.
אז לקחתי את עצמי רחוק ,שם לא תהיה לי ברירה אחרת.
רחוק מהעין רחוק מהלב.
בתקווה שכשאני אחזור משם תישאר רק הפינה החמה והקטנה בלב עם
הזכרונות הטובים אבל בלי אותו חלל עצום של אכזבה כאב והרגשת
פספוס.
אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי שיקרה ,אני מנסה לשאול את עצמי את
השאלה הזו כל כך הרבה פעמים ושוב כל פעם מחדש עולה בי מבט מפגר
שמתיימר להיות תמים. כנראה שפשוט לא חשבתי על זה לעומק, חשבתי
שאולי כמו שתמיד קורה בסרטים הגלגל יתהפך או משהו כזה ,עכשיו
אני מרגישה אפילו מפגרת לספר לך את זה כי עכשיו כבר אין אשליות
,אין תקוות ואין אולי. אין יותר כלום הכל ברור, חשוף, גלוי
ונוצץ. וככל שאני אעזוב מהר יותר אולי הכאב הזה יפסיק מתישהו,
אחרת אני נופלת לתהום נצחית שלעולם לא תעזוב אותי. היא תדבק בי
ותחלחל לאט עד שתאכל את כולי והכאב לעולם לא יעבור.
כשהתחלנו לדבר על כל מה שיקרה בחיים לא דמיינתי שזה יגיע למצב
כזה, חשבתי שניכנס למעין שגרה שכזו "לבוא לגמור ללכת" והכל
יהיה טוב ויפה. ברגע שיוצאים מהחדר כל אחד חוזר לחיים האחרים
והמושלמים שלו, להתגלגלות עניינים שכזו ממש לא ציפיתי ועכשיו
אני לא יודעת איך להתמודד.
אתה בטח חש עכשיו תחושת הקלה מסויימת, אף פעם לא חשבת שהמעשה
הפזיז והשטותי שלך יתגלגל לשרשרת אירועים שכזו שתשאיר אותי
שבורת לב אי שם מאחור.
ואני, אני בטח שלא ציפיתי להתאהב בך.
העיקר שעכשיו אני רחוק ואתה יכול להמשיך בחייך ולחזור אליה
כאילו הכל בסדר שוב פעם מחדש.
מקווה שמתישהו תמצא את הזמן לסלוח לי ולהבין שהכל קרה ההיפך ,
והסרטים שאני ראיתי בראש היו בצבע שונה לגמרי. זו כנראה דרכו
של הגורל.
צריך לדעת מתי להרפות.
אוהבת ,אולי תמיד, אני