[חייל ישראלי לבוש מדי צה"ל יושב ליד שולחן קטן, עליו מונח
עיתון, מולו כיסא פנוי]
[נכנס: חייל ערבי בעל חזות ספק ערבית ספק יהודית, במדי שיטור
ערביים]

ישראלי: או,אהלן.
ערבי (במבטא ערבי קל עד בקושי מורגש): יודע, יודע, איחרתי, היה
בגלגל, אה... תקר.
ישראלי: פנצ'ר
ערבי: מה פנצ'ר?
ישראלי: אל תגיד תקר. "פנצ'ר", ככה קוראים לזה. תגיד "תקר"
ותוך שתי דקות עולים עליך. אבל המבטא, המבטא משתפר.
ערבי: אה, תודה. [פאוזה] אז מה קורה אצלך?
ישראלי: טוב, טוב, רק מה? מעבירים אותי.
ערבי: מה מעבירים? לא תהיה כאן יותר?
ישראלי: לא.
ערבי: אז מי ילמד? מי יסביר לי לא להגיד תקר?
ישראלי: תמצא מי. אחד מסיור אחר.
ערבי: אכככ... למה מעבירים?
ישראלי: החליטו. לחץ נפשי משהו. [פאוזה] ואיתך מה?
ערבי: אני? עוד ששה חודשים לא נוסע יותר עם הסיור. מסיים
הכשרה.
ישראלי: ואז מרגל? מזל טוב.
[פאוזה]
ערבי: אם זאת פעם אחרונה שאני רואה אותך... התכוונתי לשאול,
סתם מתעניין - -
ישראלי: - - נו
ערבי: - - מה קורה עם עכשיו אני קם צועק "אללוועכבר"?
ישראלי: יורים. כל החבר'ה מהסיור.
ערבי: ובך לא יפגעו?
ישראלי: בטח יפגעו.
ערבי: אז?
ישראלי: אז פטריוט.
ערבי: פטריוט?
ישראלי: כן. אם נהרג, אבל מת גם אחד משלכם, אז פטריוט.
ערבי: ואם עכשיו אתה קם יורה בי?
ישראלי: אז "ביצע תפקידו".
ערבי: אז למה אתה לא קם יורה בי?
ישראלי: השתגעת?! אם כל חייל סיור שיושב ומדבר עם מרגל היה קם
ויורה בו, לא היו יותר מרגלים, לא היו צריכים יותר חיילי סיור.
ואז מה?
ערבי: ורק בגלל זה אתה לא יורה בי?
[פאוזה]
ישראלי: בטח. למה בגלל מה?
ערבי (מאוכזב): כלום, כלום.
ישראלי (מרים את העיתון): מה אתה אומר על זה?
ערבי: אה, מטומטמים אלה.
ישראלי: מי? אתם או אנחנו?
ערבי: גם אלה וגם אלה.
ישראלי: אבל אלה יותר.
ערבי: איזה אלה?
ישראלי: זה משנה?
ערבי: לא ממש.
[פאוזה ארוכה. הישראלי מציץ בעיתון מצידו האחד, הערבי מצידו
השני]
ישראלי: יודע מה? [מוציא חתיכת נייר וכותב עליה משהו] קח -
הכתובת שלי. עוד ששה חודשים, כשתבוא לארץ, אם יוצא לך להגיע
לתל אביב - תקפוץ לבקר.
ערבי: שש-בש יש לך?
ישראלי: בטח.
ערבי: בסדר. אז אם יש שש-בש - אני בא.
ישראלי (מאוכזב): בשביל השש-בש?
ערבי: למה בגלל מה?

[סוף]