יש לי שאלה לזרוק כאן לחלל האויר.
יש איזה קורס מוכנות לבמה חדשה שהיה צריך להירשם אליו?
כי אני לא מבין ,עשרות יוצרים חדשים נזרקים יום יום לחלל האויר
הצפוף הזה,ללא חליפות מגן, ללא מסכות אב"ך, נתקלים בקירות
בטון, עד שנופלים המומים על הריצפה ומחכים שמישהו יושיע אותם
מזה.
חלק קטן, האינטילגנטים יותר, מאלה שתמיד היו מועמדים
פוטנציאלים לכיתות מחוננים לקפיצת כיתה בבית-ספר או אפילו
לגמור תיכון בקורסים אוניברסיטאים מהירים עד גיל חמש-עשרה.
ובכן חלק מאלה, שגם יודעים לא רע לבטא את עצמם ,זוכים בתגובות
ראשונות שמלטפות להם את התחת.
אחרים בעלי אינטליגנציה רגשית גבוהה מתחלקים לשלושה סוגים.
א. אלה שלחבריהם ומכריהם בעלי דף יוצר מימים ימימה ויבטיחו
לרפד בתגובות ופינוקיי שטרודל.
ב. אלה ש"טרחו בערב שבת" דאגו ללמוד קשה בבית ,הכנה ביתית כגון
פורום "מגירות שינה" לא תסולא בפז.
החברה שם גם לומדים להכיר אותך גם לאהוב אותך גם לעזור לך וגם
לפרגן לך כאילו לפחות חלקו איתך את אותו מסטינג בבינת ג'בל.
ג. הקבוצה השלישית היא אלה שמשכנעים את עצמם שהם עושים את זה
רק בשביל הספורט ולא איכפת להם אם הם לא יקבלו ולו תגובה או
נקודה אחת.
עבור אלה הופעה אחת בטבלת "היצירות שעשו למישהו את היום
לאחרונה"יכולה למלא את המצברים עד לתחילת המלחמה החדשה שלנו
בלבנון...
אבל מה עבור כל השאר, הרוב המוחלט של הכותבים כאן בבמה ?
מי ? מי ? מי דואג להם?
ואל תגידו לי שהאתר מוכן ויזואלית לספק תשובות ופתרונות
וובסייטים לכל שאלה ושאלה ולהכל הוא ערוך ומוכן, היכן המענה
האנושי אני שואל?
והיכן העורך החכם שיזום (אני בטוח עורכים נחמדים ונכבדים שבתור
מתנדבים לא הייתם מספיק טיפשים לחתום על יותר מידי מסמכים
שמיצרים את צעדיכם...) קורס מוכנות שכזה, כן כמו קורסי הכנה
לפסיכומטרי ולבגרות למה לא.
במקום יואל גבע יהיה אורי חרובי...
במקום אורנה שיינרמן גימל אלף טלי...
ובכן זה עוד לא מאוחר, הקיץ עוד לא תם, קורס מזורז בסוף אוגוסט
עדיין יכול להתארגן,למי שירים את הכפפה, אני בהחלט אהיה מוכן
לעזור...
מונולוג זה מוקדש בתודה ובהערכה לדן ספרי
בשנה הכי ארורה
ביום הכי הרהורי
שיש ליהודים
חמשת אלפים שנים
ותשמ"ד
עשרה ימים
ושעה אחת.
עשרה ימים קשים
עייפות של שיגרה אסורה,
קרירה.
אבן מיודה
באיש ההצלה
אולי יכולה היתה להוציא מהאדישות המקוללה
את השמחים ביום הזה.
אולי אני הוזה
אך נדמה לי שלא נשארו קווים לחצות
קווים ארוכים, קצרים, עבים, צרים.
קווים לדמות, לחובה ולזכות.
האיש הקטן יאמר
ידעתי ימים קשים יותר
אפשר להמשיך ולא לוותר
אבל באופק הרחוק ביותר הנראה
בסוף האנושיות
תמיד המראות המופלאים מחרידים ולהפך
בלתי ניתנים להסבר או לשיר,
אינם גורמים לפני היומיום להחוויר
האושפיזין יגיעו עם בשורה חדשה,מסופקני,
לכל היותר לכשיוציאו את יומם הנורא אל אור המנורה
יגולו סודותינו וכאבינו לעיני השמש הלועגת
לחיה - לאדם.
כאילו שאפשר לרפא אופי של חיה.
איני מבין.
