הקוראת בקפה היתה זקנה ככל שזיקנה מגעת, וניכר בה אובדנה של
הנשיות זה מכבר. שמעתי אותה לוחשת מתוך שפתיים קמוטות, מרססת
דברים מבשרי רעות. היא שלחה מבטים שחורים, קרים כצפידת המוות
עצמו. "יש שניים מכם ובכל זאת רק אחד, ככה זה היה לפניכם וככה
זה יהיה אחריכם", נעצה בי את מסקנתה. בהיתי בשיניים השחורות
שריח רע עלה מהן, מהול בנבואה שחורה ורעה לא פחות.

החיים בינות הצללים הם מנת חלקי כבר שנים הרבה וקוראת הקפה
הקמוטה, היא היחידה שידעה. את אחי התאום פגשתי לראשונה לפני 15
שנה, בעת חלוקת הירושה של אימנו. כל אחד מאיתנו חשב שהוא בן
יחיד שזה עתה נרשם למכללה.
למרות שהפרידו בינינו רק 300 מייל וגבול חסר משמעות בין שתי
מדינות סמוכות במרכז ארה"ב, מעולם לא ידענו על קיומו של האחר.
מעולם עד אותה ההתרסקות של המטוס הפרטי של אמא. לא ראינו אותה
הרבה, ואת אבא לא ראינו אף פעם ומעולם לא ידענו עליו דבר, כל
אחד מאיתנו.

עוד לפני שנפגשנו היו לנו חלומות. עוד לפני שידענו על קיומו של
האחר כבר חלמנו את הווייתו. כל ילדותי, הרגשתי שחסר בי משהו.
הייתי חולם על חבר, שנמצא במראה. הרגשתי לבד, לא שלם. אחרי
שנפגשנו, תומאס התוודה על אותם החלומות בדיוק. בלילה לאחר היום
בו נפגשנו, חלמנו שוב, אותו חלום, אבל הפעם יצאנו מהמראה
והיינו יחד, היינו אחד.

עורך הדין שחילק את כספי הירושה, מסר לנו מכתב חתום שהופקד
בידיו. "אני מצטערת" היא כתבה, "נאלצתי להפרידכם. אל תשאלו
מדוע ואל תנסו להבין. רק מפאת אהבתי אליכם לא הרחקתי אתכם לשני
קצוות עולם. רציתי לראותכם מדי פעם. הכסף יאפשר לכם לחיות
ברווחה. חלקו אותו ביניכם ואל תשובו לראות איש את אחיו
לעולם".

לא מצאנו כל הגיון במכתב ואפילו לא ניסינו להיפרד, נמשכנו האחד
לחברת האחר בכוחות נעלמים גדולים מאיתנו. ביחד היינו מושלמים,
היינו אחד, היינו שברו של החלום.
תמיד ידענו שאמא הייתה קצת מוזרה. סיפרה שאבא מת בתאונה, שפלט
כדור מאקדחו, והיתה מדברת עליו בלשון רבים ודעתה לא לחלוטין
היתה צלולה עליה. כשנפגשנו הסתבר לנו, שלמרות מוזרותה, מעולם
לא סיפרה לאף אחד מאיתנו על האחר, אף לא ברמז קל שבקלים, והיתה
חולקת את זמנה בין שנינו ומתנצלת על הנסיעות הרבות, במסגרת
"העסקים" שלה.

היינו תאומים זהים להחריד, באופן שנראה מלאכותי עד אימה. זהים
מהשומה הראשונה ועד השערה האחרונה, זהים כמו שיבוט גנטי. וכיצד
זה יכולנו להישאר רחוקים, אחרי שנים שכל אחד מאיתנו הרגיש את
חסרונו של האחר, כאילו המציאות דרשה שיהיה שם. אפילו חלקנו את
אותן שאיפות, את אותם פחדים, את אותם תחביבים, את אותם
סגנונות.
למעט דבר אחד - נשים.

שנינו אהבנו אותן באותה מידה, אבל כל אחד בדרכו. תומאס מעולם
לא הצליח לכבוש אותן והיה גמלוני ומגושם בדבריו בכל פעם שאישה
נאה עברה בסביבה. די היה להביט בו מנסה לדובב עלמת חמודות, כדי
להבין שאין בו את השרמנטיות הזאת, החיונית כל כך, כדי לעבור
בשלום את השיחה הראשונה. מדבר היה כמו ילד מבולבל ומאבד ברגע
אחד את כל שנינותו וצלילותו, והיה נבוך כמי שזה עתה נתפס
בקלקלה כלשהי, וסומק היה עולה בלחייו ואגלי זיעה בצווארו, ולא
תמצא לך אישה ראויה שתיפול ברשתו של זה.
תמיד היה מוצא עצמו עם נשים, שאינן ראויות אפילו לשבת איתו
באותו החדר. עלובות נפש, כעורות וחסרות תוחלת ואין לך אירוניה
גדולה מזו.
אולם, אחרי שכבר השיג אישה כלשהי, היה הופך לגבר החלומות,
רומנטיקן, מאוהב ללא תקנה, משקיע רובו ככולו באישה שמצא והופך
אותה חיש מהר, ראויה או בלתי ראויה, למאושרת עלי אדמות. שנה או
שנתיים היו עוברות, עד שהיה משעמם את עצמו ואת זוגתו למוות,
שכן נכות רומנטית קלה היתה בו: חסר היה את הקסם המפתה הזה,
שיפיח חיים באהבה, והיה מבין בסופו של עניין, כי אין זו אהבה
אמיתית וכי ראוי הוא ליותר.
וכך העביר את ימיו וגרוע מזה את לילותיו, במעבר מכעורה אחת
לנבובה אחרת, וכל הזמן היה שואל את נפשו, לפגוש את האישה האחת,
שתעורר בו את הקסם הזה החמקמק, שלא היה בו.

אצלי היה המצב גרוע בהרבה. לא תמצא כישלון רומנטי גדול ממני.
הכל תמיד התנהל נפלא וללא דופי, בימים הראשונים. שלא כמו
תומאס, המילים זרמו מפי במיומנות, החיוכים קרנו ובודדות
הפעמים, שלא עלה בידי לתעתע במילים ולשון חלקלקות ולהוביל אל
מיטתי כל אישה שרציתי, ורציתי הרבה. אבל אל תטעו בי, לא נער
שעשועים אנוכי. פשוט, מעולם לא הצלחתי להבין אותן כמו תומאס,
להיפתח אליהן כמוהו, לרכוש את אמונן וביטחונן, למרות שניסיתי
בכל מאודי, למרות שאהבתי באמת, אם כי לא ידעתי לומר זאת.
ובכל פעם, לא יצאו עשרה או עשרים ימים לכל היותר, ומספר דומה
של ביקורים במיטתי, והייתי נעזב לנפשי באיזושהי תואנה. זה פשוט
לא היה זה. לא הייתי מבין מספיק, לא הייתי מיושב מספיק, לא
הייתי פתוח מספיק, לא הייתי מתחשב מספיק, או פשוט לא הייתי
משהו מספיק.
ואיכה אתאר לכם את הזוועה האיומה, בכל פעם להתאכזב מחדש,
להתענות בגמילה הצורבת מאהבה נכזבת, להישרף באש התשוקה במקום
להפשיר לחומה, בכל פעם מחדש - שוב ושוב ושוב. כמו סיזיפוס
באיזו גירסה רומנטית הזויה.

היה לי חלום, על מישהו שעוזר לי. מישהו שמבין אותן בשבילי,
שמסביר להן שאני אוהב באמת, שמרגיע אותן, שמונע מהן ללכת.
לתומאס היה חלום דומה, על מישהו שמעורר בהן את התשוקה, את
הניצוץ הראשון, את התאווה הפראית הזו שיש בכל אישה, מישהו
שמשיג עבורו את האישה הראויה.

פתאום זה היה ברור. היינו שניים - אבל אחד, כפי שאמרה הקוראת
בקפה.

עזבנו את המדינה יחד והגענו לניו יורק. עיר גדולה, לא מכירים
אף אדם, אין הורים, אין משפחה אין חברים. אפשר ללכת לאיבוד, אם
חשקה נפשך בכך. אני התנדבתי ללכת לאיבוד, בתקווה שאמצא מחדש.
זה לקח קצת זמן עד שמצאנו שוטר מושחת מספיק, על מנת לביים את
מותי. לא חסרות גופות בלתי מזוהות בניו יורק, גופות של אומללים
שנפחו נפשם במיתה אלימה, גופות מושחתות פנים ורטושות איברים.
אחת מהן תהיה שלי והיא תעניק לי חיים חדשים.
הזיוף של כרטיסי האשראי, התעודות והרשיונות - מכל דבר פעמיים,
היה קצת יותר קל. וההיסטוריה? בעניין הזה לא נדרש מאיתנו,
אפילו צילו של מאמץ: בשנים שעברו מאז שנפגשנו, התגוררנו יחד,
למדנו יחד והיו לנו תמיד אותם העיסוקים.

תומאס קנה דירת פנטהוז יוקרתית מול הפארק ואני שכרתי דירת
סטודיו בלואר איסט סייד.
כדי לוודא שהכל עובד ללא דופי, היינו מתחלפים מדי פעם בדירות,
מקפידים לא לערבב בגדים, להשתמש באותם בשמים.
החוק היה שמי שגר בפנטהוז - נמצא באור וחי בגלוי, ומי שגר
בדירת הסטודיו - שוכן צללים ופועל בהיחבא. וגורלי היה בסופו של
דבר, להגיע אל הצללים.

ואז הכל היה מוכן: כרטיסי האשראי, התעודות, הדירות, הבגדים,
הכל. כל מלאכת המחשבת.
תומאס נשאר בדירת הסטודיו ואני בפנטהאוז והתחלנו לחפש, לתור
אחר המזור לנפשנו.
הייתי מתהלך ברחובות, במסעדות יוקרתיות, במועדונים, במכוני
כושר,  במשרדים  - ומחפש אותה. את האחת, את משובבת הנפש, את
האישה היחידה, את זו שלא תהיה לנו אחרת על פניה.

הייתי מצלם אותן ברחוב, שובה אותן במילים, לוכד אותן בחיוכים,
מדבר איתן שיחת חולין.
בלילה היינו נפגשים - תומאס ואני. והיינו בוחרים יחד. מנפים את
התמונות, מסננים את הסיפורים. בשלב הבא הייתי שוכב איתן, עם
אלו שבחרנו, שחינן עלה בעינינו. הייתי לומד אותן, בוחן אותן.
אח"כ הייתי מראה לתומאס קלטות - ושוב היינו בוחרים, דנים
בביצועים, בתנוחות, באנחות. בשלב הסינון הבא, הייתי מכיר אותן,
חודר לעומקן, מדובב את נפשן, מקליט את השיחות ומשמיע הכל
לתומאס, והיינו מתנצחים ומתפלפלים ומנתחים את אופיין.
ובכל שלב היינו בוחרים ומסננים ומנפים ונותנים ציונים.

לא תמיד זה הצליח. עם חלק מהן, פישלתי כבר בשבוע הראשון.
נחשפתי במערומי אופיי הקלוקל, כפי שתמיד קורה לי, אבל על פי
רוב, תומאס דחה אותן לפני שזה קרה.

ויום אחד היא היתה שם.
יפה כמו מלאך. מחזיקה מטריה שלא נפתחת בגשם הניו יורקי.
ברונטית כמו בסרט ישן, עיניים ירוקות, גוף מפוסל וחיוך מהסוג
שכמהנו אליו, כזה שנשפך לתוך הנשמה כמו גראפה בלילה קר, ומשיג
את אותו האפקט בדיוק.
המטריה שלי נפתחה בלי בעיות.
אפילו לא הספקתי לצלם, בשביל תומאס. היא נתרצתה, לאחר שיצאתי
מגדרי כדי להקסים, ואחרי שישבנו לקפה, הסכמנו להיפגש שוב.
תומאס התאהב בה מהרגע הראשון. היא הייתה בדיוק כל מה שחלם
עליו: יפה, שנונה, אינטיליגנטית וכובשת, ועבורי היא היתה בדיוק
האישה, שמעולם לא יכולתי להשאיר איתי למעלה משבועיים.

מעשה האהבה היה נהדר. קסום מכפי שילוד אישה יכול לקוות לו וכן
גם כל השאר. התאהבתי בה ללא תקנה, כבר אחרי הפעם הראשונה.
פחדתי מהעתיד לקרות בימים הבאים. אימת האכזבה ריחפה מעל ראשי
כמו חרב מתהפכת, מאיימת לשסף לב וכליות. ידעתי שזה יבוא, שמשהו
יהיה לא בסדר. אני לא אוכל לסבול עוד אהבה נכזבת. לא עכשיו. לא
איתה.

אחרי שבועיים בדיוק, מדויק ומרושע כמו שעון יציר השטן - היה
הויכוח הראשון. משהו טיפשי שאמרתי. היא נעלבה, כדרכן של נשים,
אמרה שהבנתי לנפשה היא ממני והלאה, שחסר בי הרוך, שמתקשה היא
להטיל עלי את יהבה. ידעתי שאולי את הויכוח הזה אני אשרוד, אבל
בפעם הבאה, או בזו שאחריה, זה יהיה הסוף, כך זה היה תמיד.

באותו לילה, התחלפנו. עדיין לא בטוחים, אך נטולי ברירות. תומאס
שכב איתה בפעם הראשונה. ראיתי את הכל במצלמות שהתקנו. לא
קינאתי. שמחתי בשביל תומאס. היא שאלה לפשר היותו נרגש כל כך
והוא ענה, שמרגיש הוא כמו בפעם הראשונה ואין זאת, כי אם בשל
היותו אוויל דיו, שלא יצא מגדרו על מנת להבינה, שכן היא הדבר
הטוב ביותר, שקרה לו מעודו ואין לו שאיפה גדולה מאושרה.
זה הספיק. היא היתה שלו. גם בזמן חיים שלם, לא הייתי חושב לומר
לה דבר כל כך פשוט בתכלית. אצלי הכל חייב להיות מתוחכם ושנון
ועקיף ומפתה. דברי כיבושין להמס לב אישה - וזה לא מחזיק מעמד
יותר משבועיים. אבל הפעם, בניגוד לכל האכזבות הקודמות, תומאס
היה שם, כמו בחלום. והוא הרגיע אותה, והבין אותה, ואהב אותה,
בשבילי. בשבילנו.

למחרת התחלפנו שוב. וכך גם ביום שאחרי וביום שאחרי.

בימים שהייתי איתה, גייסתי כל שביב של אישיות כובשת על מנת
להקסים, אך מבלי להרוס את המרקם העדין של האמון שתומאס בנה.
ככל שניסיתי, תמיד הייתי קצת מקלקל ותומאס היה מגיע ומיד מתקן
את הכל. כמו טכנאי אהבה מיומן, הוא ידע ללחוץ על כפתורי האמון
והביטחון, בדיוק בסדר הנכון וידע את כל מבוכי נפשה ותמיד ידע
מה יש לומר, כדי שתישאר - וברוב הזמן, תומאס הוא שהיה איתה.

הוא היה קורא לי, בכל פעם שהשגרה איימה להוביל את אהבתנו
לאובדנה, ואני הייתי בא, כמו רוח פרצים ובכל פעם הרגשתי כמו
בפעם הראשונה, והייתי אוהב אותה בלהט ומטריף את יצריה ומפתה
אותה עד אובדן חושים, ואחרי שבוע, כשהקסם היה אובד, תומאס היה
שב ואומר לה כמה הוא אוהב אותה.

וכך זה נמשך, שבועות וחודשים. החופשות היו שלי וימי העבודה היו
של תומאס, הניצוצות היו שלי והיסודות היו של תומאס, הקסם היה
שלי והיציבות היתה של תומאס.
אהבנו אותה, ושמרנו לה אמונים והיא מילאה את כל יישותינו והיתה
כל מאוויינו והיינו לראשונה בחיינו מאוהבים ומאושרים ושלמים.

כעבור שנתיים, נישאנו. תומאס היה בחופה ואני הייתי בירח הדבש
ונדמה היה, שנהיה מאושרים לנצח ואפילו דיברנו על ילדים - תומאס
ואני.

ואז זה קרה.

תומאס אסף אותה מהמשרד, ביום חורף רטוב אחד ואני הכנתי את כל
כולי להחליף אותו בלילה, אבל המציאות בחרה אחרת.
בבית החולים אמרו שמשאית נכנסה בהם, בצד הנוהג ברכב. ראיתי
אותם שוכבים שם, נטולי הכרה. הגעתי מחופש, עם זקן וכובע
ואביזרים נוספים לרוב. הבטתי בשניהם, היא היתה בסדר. כמה
חבורות, אבל שום דבר שאינו הפיך.
אבל תומאס, אחי, יקירי. הדלת ריסקה את יד שמאל, לחלוטין. הם
אמרו שנאלצו לקטוע אותה. לא היתה ברירה. הוא שכב שם, לא מודע
לגודל האסון, לגודל האובדן.

בשני חודשי השיקום בקושי נפגשנו, תומאס ואני. היה קשה ביותר.
נאלצתי בכל פעם להתגנב לבית החולים, בלילות, רק כדי לשמוע אותו
בוכה, כואב. היא התנהגה כאישה למופת. בדיוק כפי שידענו שתהיה.
היא אמרה שהיא תאהב אותו למרות הכל. אכן, היא היתה הדבר
האמיתי.

אני זוכר את הלילה ההוא, כשתומאס יצא מהשיקום. נפגשנו בדירת
הסטודיו הסודית, בין הצללים. אתה חייב להיעלם הוא אמר וידעתי
שהוא צודק, לא נוכל להתחלף עוד, חשבתי בדממה, לא כך.
עם זאת ידעתי, שלא אוכל לסבול את הפרידה ממנה, ועוד ידעתי, כי
בלעדיה, צפויה לי בדידות אכזרית עד יום מותי.

תומאס שתק. ברור היה לשנינו כי אין ברירות נוספות. יודע אני
שאאבד אותה בסופו של דבר הוא נאנח. הסיכוי שאצליח לחקות את
הסגנון המקורי שלך, שהיא כל כך אוהבת, הינו מזערי אם בכלל.
לא נורא, אמרתי לו. קח אותה, תאהב אותה, אולי זה יצליח לך,
אולי החיים יפתיעו לטובה, פעם אחת לשם שינוי. ואם לא, לפחות
טעמנו טעמה של אהבה פעם אחת בחיינו. אני איעלם, לאנשהו, אמרתי.
תומאס חיבק אותי ובכה.

אך קל היה לומר ובלתי ניתן לבצע. הימים הבאים עברו עלי כמכבש,
מועכים ממני כל שריד של שפיות. איש של צללים, בלי זהות, בלי
תקומה ובלי הדבר היחיד שלשמו עשיתי כל זאת - אהבה.
לא הצלחתי לנער את דמותה ממני. ניסיתי לעזוב את הארץ, בזהות
בדויה, חדשה. אבל בכל פעם שנכנסתי לשדה התעופה, לא יכולתי
להרשות לעצמי להתרחק ממנה עוד יותר. הכאב של חסרונה, שדד ממני
כל שאיפה אחרת בחיים, מלבד הרצון הבוער להיות איתה שוב, לאהוב
אותה שוב. כמו בכבלים נעלמים, נמשכתי אל הרחוב שלמרגלות
הפנטהאוז והייתי משקיף בלילות, רואה את האורות כבים.

שלשה שבועות עברו והשעה היתה 0350 לפנות בוקר, כשהוא הגיע בגשם
השוטף. תומאס, אחי, אהובי. התחבקנו ארוכות ובכינו. אני מצטער
אמרתי, לא הצלחתי לעזוב, אבל מחרתיים אני טס למכסיקו. זהו,
הפעם זה באמת יהיה הסוף.

הוא ישב, כולו רטוב עד לשד עצמותיו. אמרתי לה שאני חייב לקנות
משהו מבית המרקחת, שיש לי כאבים בגדם של היד, אמר וחייך. חיוך
מקומט, אלכסוני, בדיוק כמו שלי.
מה קרה שאלתי?
אני חושב שזה דועך הוא אמר וסר ממנו החיוך, וניכר בו הפחד.
משהו חסר מאז שהלכת ואני חושש שזה נגמר. הוא השפיל את מבטו
ורסיסי המים רעפו מתלתליו אל השטיח.
אולי זה רק בגלל היד? שאלתי, תן לה זמן להתרגל לזה.
שנינו יודעים את האמת הוא אמר וגלגלי עיניו רצו אנה ואנה. זה
לא ילך בלעדיך, היא אומרת שאני לא מרגש אותה כמו פעם, כמו
קודם. אני כל הזמן משתמש בתירוץ של התאונה, אומר שאין לי מצב
רוח, אבל זאת לא האמת. האמת היא שאתה חסר לה.
ידעתי שאמת בדבריו. השפלנו את המבט לשטיח ושתקנו. הרבה זמן.

ההכרה חסרת הברירה, צלחה את מוחותינו התאומים בו זמנית.
כשהרמנו את עינינו מהשטיח והנחנו למבטינו להצטלב, כבר היינו
אנשים שונים, כבר לא היו לנו גבולות, כבר היינו עבדים לתשוקה
חסרת המעצורים להיות איתה, להישאר איתה בכל מחיר, לנצח את
הגורל הארור שקילל אותנו להיות שניים ובכל זאת אחד.

זה היה קשה, קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי למצוא רופא כזה. אחד
כזה שאין לו שום זיקה למוסר כלשהו מעולם הרפואה. רופא של העולם
התחתון שכבר ראה זוועות די, שרשיונו לעסוק ברפואה נשלל זה
מכבר. אחד כזה שלא נרתע מדבר, שקיבתו כבר אינה מתהפכת ונשמתו
אינה מזדעזעת. אחד כזה שיסכים לקטוע יד שמאל בריאה לחלוטין, של
גבר צעיר ונאה בן 32.

אבל בסוף מצאנו. וזה אפילו עלה לנו 15000 דולר.

הדבר המזעזע ביותר היה, שכל מה שיכולתי לחשוב עליו כשההרדמה
פעלה את פעולתה לפני תחילת הקטיעה, היה הנשיקה הרכה שלה שכל כך
כמהתי אליה, ודימיתי את רוחי מרחפת אליה כשתודעתי דעכה, כדי
שלא אראה, שלא ארגיש את הזוועה.

בחודשיים הבאים, עדיין לא יכולתי להתחלף עם תומאס. הגדם היה
טרי מדי וכואב מדי. כבר לא ייסר אותי מצפוני, שכן הותרתי אותו
מאחור, אי שם בתחילת הדרך. רק ייחלתי לתום ההמתנה, עד שאוכל
לבוא אליה שוב, לחוש את בשרה הרך נלחץ אלי, את הבל נשימתה על
שפתי, על עיני, בתוככי יישותי.

ואז החלטנו לנסות.
התשוקה בערה בי כשראיתי אותה שוב, אהבתי אותה כפי שלא אהבתי
מעולם, כפי שלא ידעתי אישה קודם לכן והיא לא היתה רק אישה עוד,
היא הייתה כל מאוויי יצוקים בגוף אישה.
התגעגעתי אליך היא אמרה, ואני לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. אני
כאן אמרתי לה. רק קצת שקעתי בתוך עצמי אחרי התאונה, אבל עכשיו
אני כאן. ובאמת הייתי שם, כל כולי, למעט יד שמאל.

היינו שוב מאושרים, תומאס ואני. שוב יחד, שוב שלמים למרבה
האירוניה, אך רק למשך חודשיים ומחצה ואז הגיע הלילה הזה הארור,
השחור.
בלילה ההוא, כשהתחלפנו בפעם האחרונה, חיבקתי את תומאס ואמרתי
לו כמה אני אוהב אותו. הוא חייך, וראיתי אותו נבלע בדירת
הסטודיו, במעוז הצללים שלנו.

הגעתי לפנטהאוז וחיכיתי לה. הפעם היא העדיפה לחזור לבד מהמשרד.
לפעמים היא מכינה לי הפתעות כאלו. כל מיני דברים קטנים. חשבתי
כמה אני אוהב אותה וכמה מצערת אותי נכותי, שאיני יכול לפתוח
נפשי בפניה.
כשהיא נכנסה, היא הייתה זוהרת מתמיד, חושנית מתמיד, מינית
מתמיד. אהבתי אותה בכל פינה אפשרית ,היא היתה סוערת, עינייה
בערו באש חייתית כמעט, כשהיא באה על סיפוקה שוב ושוב ושוב.

ובפעם הראשונה בחיי, נפרץ בי המחסום והייתי מסוגל לומר את
המילים האלו לאדם אחר מלבד תומאס: אני אוהב אותך, לחשתי לה
אחרי שנרגעה ורגשותי דמו עלי כנהר שסכרו נשטף. אני יודעת היא
אמרה, לוחשת בקול רוטט, אני יודעת, למרות שמעולם לא אמרת לי,
אני יודעת. אתה הגבר הראשון שאוהב אותי באמת, לא כמו אחיך.

המילים נחתו בתודעתי כפטיש. הרגשתי את גופי קופא, משותק, רק
הלב המשיך לפעום בפראות בלתי מרוסנת, כאילו מנסה לקרוע מעליו
את עול צלעותי ולנוס ממני. בעמל רב הצלחתי לאסוף את השאלה
הבנאלית: מה? על מה את מדברת?.

היא הסתובבה אלי, דומעת, החזיקה את ראשי בידיה ואמרה: אישה
יודעת מי נמצא איתה במיטה, מי מתנה איתה אהבים, אני ידעתי את
הכל מההתחלה, אם כי לא שיערתי שתרחיקו לכת כל כך, אבל הייתם
טובים, באמת שהייתם טובים.
אתה מבין, היא שאלה בדמעות, אני בהיריון. הייתי חייבת לבחור
אחד מכם, רק אחד. והבחירה קשה היתה.
נאלמתי כל כך, שלא הצלחתי לארגן כל מחשבה הגיונית, פשוט בהיתי
בה בתדהמה, באימה. היא המשיכה בבכי בלתי פוסק: אני בחרתי אותך.
אף פעם לא ידעת להיות בן זוג ותמיד ידעת להיות מאהב, אבל אתה
אהבת אותי באמת. אחיך רק רצה להשיג אותי, כמו הרבה גברים אחרים
והוא ידע לומר את כל הדברים הנכונים, אבל האהבה האמיתית האחת,
ניכרה באש שבערה בעינייך, כשראית אותי בכל פעם. לבסוף, ידעתי
את האמת מעל לכל ספק, כשהיית מוכן לוותר על יד שמאלך למעני. אז
ידעתי, שאהבתך אמיתית, כפי שאהבה טהורה אמיתית היא. שאתה אוהב
אותי, יותר מאשר את ישותך כולה - ואז החלטתי לבחור בך.

לרגע אחד, הייתי מאושר ונואש בו זמנית, החלום של האהבה האחת
שתישאר איתי, במחיר האכזרי של בדידותו הנצחית של תומאס ואובדנה
חסר התוחלת של יד שמאלי.

אבל משהו הפריע. בכייה היה עמוק מדי, נואש מדי. למה את בוכה כך
שאלתי? בגלל תומאס, בגלל היד שלי?
היא שתקה ורעדה בבכי חרישי.
ניערתי את כתפיה בידי האחת, היה שם משהו נוסף.
סלח לי היא לחשה, זאת היתה תאונה. ואז הביטה בי והמשיכה מתוך
הדמעות: ניסיתי לספר לאחיך. ניסיתי להסביר לו, הערב, כשיצאתי
מהמשרד. חשבתי שיבין שהוא צריך ללכת.
היא שתקה ושוב המשיכה: לא ידעתי שיש לו אקדח. הוא אמר שהוא
אוהב אותי ואז ואז...

לא נשארתי כדי לשמוע את הזוועה, רצתי בחושים מודלקים ואדרנלין
פועם ברקותי.
תומאס, אחי אהובי, בשרי דמי ואני עצמי, היה מוטל שם, על השטיח
בדירת הסטודיו, ירוי בליבו. האקדח מוטל ליד כף ידו. הרגשתי את
הגיהנום המתרגש מתפוצץ בראשי, בוער בתודעתי, מלחכך את נפשי,
צוחק כצחוק הצבועים אל מול טרפם.

זעקתי את ריאותי, בבכי הנורא ביותר, של אדם המבכה את מותו שלו
עצמו.
מחשבותי סערו והזמן כאילו עצר מלכת. החדר סבב סביבי ושברי
הגיגים מוטרפים חצו את מוחי ונפשי היתה עלי כמרקחה - ומה אם
היא רצחה אותו? ומה אם זו דרכה המעוותת לוודא שאשאר? עכשיו
שאין לי עוד איש בעולם ויש לי זהות חדשה?. ואולי לא, אולי
תומאס באמת שם קץ לחייו ולא היתה לה יד בכך, אבל מה אם כן?,
כיצד אוכל לאהוב אישה על דמיו של אחי? אחי תאומי, אחי יקירי,
אחי אהובי.
כוחי לא עמד בי, כי אם להתרפק על הגופה הדוממת ולהרגיש את
שפיותי זולגת ממני והלאה, כמו הדמעות, על הלחי ואל השטיח,
נספגת בדמי תאומי שאיננו ורציתי להיספג עם שפיותי, אל הנשייה,
אל האבדון.

ורק הכתובת הזו על השטיח, שתומאס כתב בדמו, באצבעות כף ידו
האחת, עת שחייו התאדו ממנו, הבהירה לי את האמת. כמו יד נעלמה
התולשת אותי מערפל השיגעון ומחזירה אותי אל הידיעה, אל ההבנה
האכזרית. הוא כתב שם את שמי. שמי האמיתי, שמי שהיה לי לפני
תחילת הכל, והשם הזה השכוח, השם הזה, השייך עכשיו לגופה זרה
ומרוטשת מרחובות ניו יורק, השם הזה, נגע במיתר העמוק ביותר
בנפשי ואז ידעתי, כי הוא לא בגד בי. תומאס לא היה נוטש אותי
לבד בעולם הזה, לעולם לא, לעולם לא, הוא ידע שהיינו אחד, כפי
שהיינו שניים ואיש לא ידע זאת בילתו.

אפילו לא שמעתי אותה נכנסת, היא עמדה שם מאחורי, עדיין מתנשפת.
אמרתי לך היא זעקה, הוא התאבד, אתה חייב להאמין לי, אני אוהבת
אותך, והתאומים שלנו צריכים אבא.
תאומים. המילה הזו חידדה לרגע את המציאות ההזויה שהייתי בה.
נזכרתי בקוראת הקפה שאמרה "ככה זה היה לפניכם וככה זה יהיה
אחריכם". זה ברור כשמש עכשיו. גם אבינו היו תאומים זהים מדי
וזה היה גורלם ולכן הופרדנו. וגם לה יש תאומים ברחמה וגם הם
יהיו זהים מדי וזה גורלם החתום.

ההבנה נחתה לתוכי כמו החלקים בתצרף. אהבתי האמיתית תמיד היתה
לתומאס ולא לה. יכולנו לאהוב יחד כל אישה אחרת. החיפוש לא היה
אחרי אישה, אלא אחרי הכלי שיחבר אותנו, אחרי החלק המשלים שהיה
בכל אחד משנינו, שעשה אותנו כמקשה אחת.
היינו כל כך זהים, שההבדל הקטן, הזערורי שהיה בינינו, לא הניח
לנו לחיות בנחת ופשוט זעק שנשלים אותו. וזה ימשך כך גם לתאומים
שברחמה וגם לאלה שאחריהם.
אלא, אלא אם אפסיק את זה כאן, עכשיו, כעת החיה הזו.

כף ידו היחידה של תומאס, קרה היתה כמו פלדת האקדח שהונח בה.
היא לא הספיקה, להבין וגם לא להרגיש דבר, כשהקליע חדר לראשה,
מפזר את מוחה הזדוני לכל עבר. הנחתי את האקדח בכפה הימנית,
בדיוק כפי שעשתה לתומאס, ביקשתי סליחה מהתאומים שברחמה
ויצאתי.

ועכשיו, כשאני מניח לכח המשיכה לשאוב אותי מטה מקצה המגדל,
מהגג שמעל הפנטהאוז, אני לא חושב עליה, ולא על התאומים שלא
יוולדו וגם לא על המוות המרסק שממתין לי שם למטה באפילת העיר,
ואפילו לא על החלומות ולא על קוראת הקפה. אני רק חושב עליו, על
אהבתי האמיתית היחידה, אני רואה את פניו מחייכות אלי דרך המראה
שבנפשי ואני יודע שבפעם הראשונה, אנו באמת יחד.