- אז מה קרה לך בשמונה השנים האחרונות? - היא שאלה אותו
בסקרנות מבוימת.
- שום דבר מיוחד. חיים, את יודעת. לימודים, בית, לימודים. אני
לא צריך לספר לך.
הוא אחז בי. הרגשתי שאצבעותיו רועדות. מעניין מדוע. אחיזה של
פחדנים. או אולי של רומנטיקנים חסרי תקנה. אני לא בטוחה. לאט
ובזהירות הוא מקרב אותי לפיו. רק אחרי הלגימה הראשונה אני אדע
בדיוק איזה מין טיפוס הוא. הוא ממש מסקרן אותי. לא יודעת למה.
הנה, אני כבר כל כך קרובה לפיו.
- ומה איתך ? שמעתי שהתחתנת לא מזמן.
זה הרס לי הכל. הוא שם את ידו במהירות על השולחן, עדיין ממשיך
לאחוז בי באותה האחיזה הרופפת. טוב, נחכה. בשלב כלשהו הוא בכל
זאת ירצה לשתות.
- כן, לא מזמן. רציתי להזמין אותך, אבל אתה יודע, זה אולי היה
קצת.
-  אני מבין, זה בסדר.
הוא ממש קטע אותה! עכשיו אני בטוחה שהוא עצבני. לא צריך אפילו
שישתה. יש לו עצבנות של פחדן. איך לומר את זה? הוא חולם. לא,
הוא מרחם על עצמו. לא, החמצה. הנה זה! החמצה! הוא החמיץ משהו
בחייו. זה הרי ברור. איך לא עליתי על זה קודם? יש לו אחיזה של
אדם שהחמיץ, שנתן לחייו לעבור לו בין האצבעות מבלי להצטער על
כך אפילו פעם אחת.
- לא אתה לא מבין. לעולם לא תבין, אף פעם לא הבנת אותי.
-  אני דווקא מבין מצוין. לא היית רוצה לראות אותי בחתונה
שלך.
-  זה לא זה. אתה היית האדם הראשון שהיית רוצה לשתף ברגעי
האושר שלי, אבל..
-  עזבי את זה. בבקשה. אני לא רוצה לדון במה שהיה או לא היה.
-  אתה עוד הפעם עושה את זה.
-  עושה את מה?
- לא רוצה לדון בכלום. לא השתנית בכלום. אדיש. זה מה שאתה.
הנה זה בא! שיחת אוהבים סוערת. אני כבר רגילה אליהן. השיחות
הללו בדרך כלל מעניינות ביותר. אני מרגישה את המתח באוויר.
בעצם, אני לא יודעת אם זה ממש מתח. זה מן משהו מוזר שכזה, מתח
יוצא דופן. בהחלט, זאת לא סתם מריבה. זאת אפילו לא מריבה.
- אדיש. טוב, שיהיה, אדיש. אז מיהו המאושר?
- איזה מאושר?
-  בעלך.
-  אה.קוראים לו נוני. הוא בן אדם מתוק נורא.
-  אבל.
-  מה "אבל" ?
-  בטוח יש פה "אבל".
-  שום "אבל" ושום כלום. הוא בן אדם מתוק נורא נקודה.
-  אז אני שמח בשבילך.
הם השתתקו. עוד הפעם יש את המתח הזה. מרגישים אותו בשתיקה
שלהם. היתה לי פעם תאוריה שדווקא השתיקה היא הדבר המשמעותי
ביותר, יותר משמעותית מכל המילים בעולם. אפשר ללמוד המון
מהשתיקה. יש, לדוגמא שתיקות של מבוכה, של זוג מאוהבים צעירים
שטרם הבשילו להבין את מה שסוער בתוכם, ויש גם שתיקות נעימות של
זוגות שיודעים לקרוא אחד את השני גם דרך השתיקה, אבל זאת היא
שתיקה מתוחה שכזאת. אחת שהולכת להיקטע בקרוב.
- אל תשקר.
- אני לא משקר, אני באמת שמח בשבילך.
  שתיקה.
- לפחות לברית תזמיני אותי?
זאת הפעם הראשונה שהוא חייך. בכלל לא מתאים לו. לפתע, הוא הידק
את אחיזתו. אני  מרגישה את אצבעותיו לוחצות עליי חזק, הן ממש
עומדות לנפץ אותי! די כבר! תרפה ממני! אני לא אשמה שהחמצת
אותה! הכל באשמתך!
- אני לא מתכננת הריון בקרוב.
פו... סוף סוף! הוא מניח אותי לנפשי. אפשר לפחות לנשום קצת
אוויר. הוא יכול להיות לפעמים מפלצת!
- דווקא הייתי רוצה לראות את הילדים שלך. הם בטח יהיו.
-  יהיו מה?
-  יהיו יפים כמוך. יפים וחכמים ונדיבים כמוך.
-  תודה. אתה לא צריך להחמיא לי. זה לא יעזור כל-כך, אתה
יודע.
-  אני יודע.
הנה. זה מתגלה! הכל נחשף לאט. ידעתי שזה לא מפגש תמים. המתח
הזה מתרכך לאיטו. נמס. אני מרגישה את טיפותיו מטפטפות לתוכי.
הן נושאות בתוכן ניחוח של רגש חזק ושכוח. כל כך שכוח וחלוד.
אולם מעבר לחלודה מסתתרת סערה מתוקה, ים גואש, פריחה מורעלת.
- לא יהיו לנו ילדים.
-  מה?
-  שמעת. לא יהיו לנו ילדים.
-  למה?
-  כי לא יהיו וזהו.
-  טוב, זה לא ענייני.
- נכון, זה לא עניינך, אבל רציתי שתדע את זה.
-  למה?
-  ככה, כי רציתי שתדע.
-  בגלל זה רצית שניפגש אחרי כל-כך הרבה זמן?
-  כן, בגלל זה.
-  אז עכשיו אני יודע שלא יהיו לכם ילדים. מרוצה?
-  למה אתה עושה לי את זה?
-  עושה את מה?
-  מדבר בציניות כזאת. אתה יודע מה, אני  לא חייבת להיות פה.
אני פשוט אקום ואלך. הנה, אני קמה והולכת.
לא! אל תעשה את זה! לא עוד הפעם. אתה לא תסבול את עצמך אם תעשה
שוב את אותה הטעות. החמצה. אל תיתן לה ללכת! תראה, היא כבר
אוספת את כל הדברים לתוך התיק, מוכנה לעזוב. יש לה דמעות
בעיניים, אך היא נחושה בדעתה.
- בבקשה, אל תלכי. לא התכוונתי לפגוע בך. את יודעת שאני לא
רוצה לפגוע בך.
-  גם אז לא רצית לפגוע בי?
בול פגיעה! ידעתי שמשהו כאן לא כשורה. לפחות היא לא עזבה.
מסתתר פה משהו מאחורי השולחן. לא סתם אני שומעת מסביבי את
האוויר שנחתך כאשר הם מביטים זה בזה. מבטים חטופים, אך מספיקים
בשביל להשאיר סימן.
- מה שהיה אז לא מעניין.
-  לא, זה דווקא מעניין מאוד. אותי, לפחות, זה מעניין. זאת
אומרת, אני יצאתי טיפשה מכל הסיפור. לא פלא שזה מעניין אותי,
נכון?
-  בבקשה עזבי את זה.
-  לא, למה עזבי? אם כבר התחלנו לדבר על למה אני ואתה כאן, אז
בוא נסגור את כל החשבונות.
- עזבי את זה. לא עכשיו. העיקר שאת מאושרת. איך קוראים לו
אמרת? לוני? לא, נוני, נכון? אז, נוני יעשה אותך מאושרת.
הוא לא מבין. איזה בן אדם אטום! אפילו אני מבינה. נוני לא
יהפוך אותה למאושרת. הוא נותן לה עוד הפעם לחמוק לו בין
האצבעות. מעניין מה הטעם של ההחמצה. אומרים שהוא חמוץ, כמו
לימונדה. זה אפילו מאותו שורש. אבל תמיד הייתי בטוחה שיש לה
טעם של ליקר דובדבנים חזק: הוא מר אבל יש בו שרידים של מתיקות.
אייה! איי! אם כבר מדברים על אצבעות. הוא שוב חונק אותי. למה
לא לעזוב אותי לנפשי. מה אני עשיתי לו?
- נוני לא יעשה אותי מאושרת. אתה יודע שהאדם היחיד שאי פעם
אהבתי ואוהב תמיד זה לא נוני.
-  די. אני לא רוצה את זה עכשיו. אין לי מה להגיד לך ואת
יודעת. מה את רוצה שאני אעשה?
-  שום דבר. אתה די צודק. מה לעשות, אף פעם לא אהבת ולעולם גם
לא תאהב.
שתיקה. הוא מסכים. אין לו מה לעשות אלא להסכים. עכשיו הוא
מסובב אותי. כבר כואב לי הראש ויש לי סחרחורת. שיפסיק עם זה
מייד! הוא מפשפש במעמקי ליבו בכדי לנסות ולהפריך את הטענה הקשה
שהוטחה בפניו ונפלה על ראשו כמו דלי מים קרים. הוא מנסה לקבץ
את פירורי הרגשות שצמחו בתוכו בחייו, ממש מלקט אותם גרגר גרגר.
אך התוצאות מצערות. היא צודקת לגמרי. היא היתה האדם היחיד
שהצליח להצמיח בתוכו ניצני רגשות קלים, והוא דרס אותם. ממש עקר
אותם מעצמו, בטענה שעדיין הכל לפניו. זה היה אותו הפחד ששכן
בתוכו, הפחד מפני התמכרות לרגש ואובדן שליטה עצמית. הפחד הזה
היה הדיקטטור שלו, צו המצפון שלו. כל כך חבל! איזו החמצה! הוא
הפך לשממה, והשמש היוקדת מעליה מלאת שליטה עצמית והיגיון.
עכשיו, הוא מלא רחמים עצמיים.
- אז מה, באת לפה כדי להשפיל אותי? שאני ארגיש אשם?
- בכלל לא. אין לך מה להרגיש אשם, כי אתה לא. פשוט רציתי שתדע
שהסתדרתי.
- אז אני שמח בשבילך, כפי שכבר אמרתי.
שתיקה.
- אתה מבין שנוני לא כמוך.
-  מה זאת אומרת "לא כמוני" ?
-  הוא. איך לומר את זה, לא כל-כך..
-  מה "לא כל-כך"? אני לא מבין.
-  הוא שונה.
-  עוד הפעם את מדברת ברמזים. אני לא אוהב שאת מצפינה את הכל
ואני אמור לפענח.
-  אתה לא אוהב את זה? אז הנה האמת: הוא עליז, הוא הומו.
אמרתי את זה.
שתיקה. ריבונו של עולם! לא חשבתי שזה עד כדי כך מעניין. הוא
בהלם. הפעם היא הצליחה להפתיע אותו.
הפנים שלה חיוורים לגמרי, ועם זאת יש עליהם הבעה של ניצחון.
אני לא מבינה מה קורה פה. הוא עוזב אותי, מניח אותי בצד.
- אם את רוצה לשקר לי, זה לא הזמן.
-  אבל אני לא משקרת לך, אני אומרת לך את כל האמת.
-  אני לא מאמין לך.
-  אז כדאי שתאמין, כי אין לי שום סיבה שבעולם להוליך אותך
שולל.
-  תני לי רגע לעכל את זה.
שתיקה. שתיקה ארוכה וממושכת. זאת בהחלט שתיקה שוקיסטית שכזאת,
שתיקה שמבטא את המחסור האדיר של המילים בשפה. כי כשאין לנו
אוצר מילים להביע את עצמנו, אז אנחנו שותקים. זה חלק מהתאוריה
שלי על השתיקות. זה ממש כמו להגיד ששתיקה אחת עדיפה על אלף
מילים.
-  ואיך את יודעת את זה?
-  זה לא כל-כך קשה לדעת את זה. חוץ מזה, הוא אמר לי מקודם.
-  זאת אומרת שידעת את זה גם לפני שהתחתנתם?
-  בטח שידעתי.
-  את מופרעת לגמרי, את יודעת את זה. את פשוט משוגעת. אני לא
מבין איך את עדיין לא בבית משוגעים.
-  זה לא כל-כך נורא כמו שאתה חושב.
-  יש לך משפחה לא נורמלית, את מבינה את זה?
-  אתה לא צריך להגיד לי.
-  ואיך ההורים שלך הגיבו?
-  הם לא יודעים.
-  לא אמרת להם?
-  הם חושבים שהוא בחור מקסים. וזה באמת נכון, הוא בחור
מקסים.
-  ואיך הוא הסכים לזה?
- אנחנו מסתדרים מצוין אחד עם השני. לדעתי, המשפחה שלנו היא
משפחה למופת. לא רבנו אפילו פעם אחת. אנחנו נותנים זה לזה חופש
מוחלט, וכל אחד מאיתנו מרוצה.
-  את מבינה מה עשית לעצמך? את מבינה שהרסת לעצמך את הכל! זה
משפחה, זה לא משחק ילדים. אפרופו ילדים.
-  אמרתי לך, לא יהיו לנו ילדים. מקסימום - נאמץ.
-  נאמץ? את מופרעת על כל הראש! יש לך כל-כך הרבה להציע, למה
הסכמת לעסקה המפוקפקת הזאת?
-  זאת לא עסקה מפוקפקת. נוני הוא הבן אדם היחיד שאני יכולה
לסמוך עליו.
-  אה. אני מבין. זה הקטע שבו אני אמור להרגיש רגשי אשמה,
נכון?
-  אני אגיד לך משהו: תאמין או לא, אבל אוהבים באמת רק פעם
אחת בחיים. זאת מין באר של מים, שבאיזשהו שלב מפסיקה להתמלא
ואז אין עוד מאיפה לשאוב את המים. מספיק פעם אחת לקחת משם יותר
מדי, והיא תישאר ריקה.
-  די עם המטאפורות שלך.
-  אה., אתה לא מבין מטאפורות. בעצם, מה חדש? גם אז לא הבנת
מטאפורות. אמרת ש"כדאי לנו להפסיק עם זאת כל עוד לא מאוחר". זה
מה שאמרת נכון?
-  אני לא זוכר.
-  אז רק שתדע, שכבר היה מאוחר.
הוא החמיץ אותה. החמיץ אותה מתוך פחד שהשתרש בתוכו. הוא לא
יבין אותה, כי היא מדברת בשפה אחרת. הייתה לו הזדמנות ללמוד את
השפה שלה והוא לא ניצל אותה. הוא רק ברח והשאיר אחריו דמעות
זכוכית, שטעמן אכזבה. מעניין, איזה טעם יש לאכזבה? אולי, טעם
של יין יבש? כן, האכזבה מייבשת. או אולי טעם של יין מקולקל:
מצפים לטעם מתוק בפה, ומה שמקבלים זה משקה חמוץ ועצוב. האמת
היא שכך או כך מתרגלים לטעם הזה, אך לא שוכחים אותו לעולם.
יש לו הזדמנות עכשיו. לומר לה את כל מה שהוא הרגיש, לתת
לרגשותיו דרור, לאחוז בידה ולבקש סליחה. אני יודעת שהוא לא
יעשה את זה בגלל השממה. הוא לא יכול. הוא בוער כולו מבפנים,
מתלקח מרוב התרגשות, אולם מבחוץ הוא נראה קר וצונן. השממה
שבתוכו סופגת את כל החום והאהבה ולא מסגירה אותם. הוא יחמיץ
אותה גם בפעם הזאת, כי איננו יכול אחרת.
אוי ואוי לי! אני רואה את כף ידו לוקחת תנופה פתאומית ומתקרבת
לעברי. הוא לא רואה שאני עומדת בדרכו. כף ידו ממשיכה להתקדם
באותה האלימות לכיווני. הנה, היא מעיפה אותי לצד. נפילה קשה
מצפה לי בעודי שומעת את קולה "אוי, הכוס, היא עומדת ליפול,
תיזהר!". כל מה שאני רואה לפניי זו הרצפה ההולכת ומתקרבת
במהירות. אני רואה את הרסיסים שלי מתנפצים על הרצפה ומתפזרים
כמו דמעות האכזבה. אני מרגישה את טעמה של ההחמצה הנוראה מכל.