6.8.06, 4:06 לפנות בוקר

העיר כבר נדמה מזה זמן רב, העלטה עוטפת בשמיכה דקה וכבדה את
האוויר החם והעומד. הנשימה איטית, המאוורר פועל ביתר שאת ונורה
יחידה מאירה את הלילה המנוכר שלי, שולחת קרני אור מלאכותיות אל
קרניות עיניי במטרה שיפיגו ולו במעט את הבדידות שעוטפת את לבי
בנחשולים קרירים וגואים.
המיטה כפולה ואני יחידה, מוקפת בדברים שלך ובאף דבר שלי למעט
המצרכים הבסיסיים הדרושים לקיום גופו של אדם- אך לא נפשו. כבר
אדם חכם ממני אמר בעבר, כי אדם זקוק בחייו ללחם ולפרח- ככר לחם
על מנת לקיים את גופו- שיהיה לו איך לחיות, ופרח על מנת לקיים
את נפשו- שיהיה לו עבור מה. אני מוקפת בלחם, אך הפרח שלי נדד
לעפר אחר והערוגה שלי מיותמת למעט שקערורית סמלית של גופך הכבד
על המזרן ושל ראשך על הכרית.
הדקות מתארכות וחולפות מבלי שוב כצב איטי וקמוט בא בימים שצועד
במרחב הזמן לעבר יעד לא ידוע. לעיתים הייתי אומרת שכך עדיף.
בעוד שעתיים יפציע השחר ויביא עמו את ברכת בואך, אולם עד אז
אמתין לך דומיה, כמהה ועורגת. אליך.
מצפה לחשכה החובקת, לתנומה שתאחזני בציפורניה החדות עד יצנחו
עפעפיי וישקיעוני בשינה נטולת חלומות זכורים עת בוקר, למגע
הרך, לידיים העוטפות כמגבת סיבית וחמימה גוף לח ורועד, לריסיך
המרצדים על לחיי בשתיקה. אני אפקח את עיניי באפלה ואדע בביטחון
שזה אתה שחובק את גופי, מזכיר שוב ושוב ללבי המפעם את נוכחותך,
נוטל את מקומך בזכות השמורה לגבר אחד בלבד שאני נתונה לו. אני
ארפרף על שפתיך בשפתיי ואחוש את הרגיעה בידיעה שאתה שוב לצדי,
אשרטט ציורים בלתי נראים בין נקודות החם המרובות על גבך, אחרוש
תלמים אדומים בגבעות שכמותך, אלטף בקצות אצבעות אוהבות את כסות
גופך, מותירות בך חותם עז שלא ימחה במהרה. אתה תבוא אליי ותבוא
בי ברכות ובקשיות שלך, המוכרת לי כל כך ויחד עם זאת עודנה חדשה
ובלתי מורגלת. מותירה אות מתוחה ומצפה לביאתך הבאה. אתה תנום
שנת ישרים השמורה לנאהב בזרועות אהובתו בתנוחה הנוחה פחות
לגוף, אך הנוחה ביותר ללב...