לזה שאוהבת נפשי

צעדים ארוכים, איטיים המהדהדים מקיר אחד למשנהו ומהרצפה לתקרה
הגבוהה בקתדרלה המרשימה. ההיכל רחב הידיים מואר חלושות בעשרות
ומאות נרות במיני גדלים שונים- כולם שחורים ומטפטפים חלב שחור
הנוזל לאיטו כדם גובלינים.
הצעדים, הם צעדיי שלי, אישה צעירה הפוסעת לאורך שביל מרוצף
בכחול כהה המוביל לבמה נישאת עשויה עץ מהגוני. אני לבושה
בבגדים כהים, כיאות לאבלי בו אני שרויה. הקתדרלה נראית מאיימת
בריקנותה ואני חשה כנקודה זעירה בה. ציורים על הקירות
וויטראז'ים צבעוניים על חלונות מאורכים וצרים מתארים סצנות
שונות מסיפורי התנ"ך. עוגב ישן וחורק ניצב בפינת הבמה והשקט
מטריף אותי, גורם לי להיבלע בבדידותי.
אני עולה במדרגות, חמש במספר, עד לבמה.

על הבמה מונח ארון השזור מ-ורידים ונימים המטפטפים דם. במרכז
הארון יש עורק ראשי המזרים את דם החיים. אך זהו רק מחזה
תעתועים. דם החיים הזה אינו מחזיק מעמד זמן רב והוא רק גורם
לגופה שבתוך הארון להיראות חיה ככל הניתן, למרות שהיא נטולת
חיות. בענווה אני ניגשת לארון, נזהרת לבל בגדי השחורים יוכתמו
ומציצה פנימה.
אישה צעירה משתרעת שם, ידיה שלובות על ליבה כאילו נשאה תפילה
למען חייה ברגעיה האחרונים. שיערה הארוך פזור על כתפיה והיא
חיוורת כפי שמעולם לא ראיתיה. פניה  מאופרות ומצובעות באיפור
כך שתראה חיה. היא לובשת שמלה ארוכה בעלת שרוולים ארוכים מבד
עבה ושחור שלא זיהיתיו.
זאת היא, אהבה.

היא אפילו לא הספיקה לגסוס, רק פרפרה קצת בזמן שהודיעו על
מותה- וחסל. ניסיתי להחיותה ביום שלמחרת, אך לשווא. דמעות רבות
הזלתי על מותה, הן הייתה יקרה לי מפז והכרנו עוד מאז שהיא
נולדה. צפיתי בה מלבלבת ופורחת לכל אורך חייה הכה קצרים. עמדתי
לידה ועזרתי לה לצמוח מבעד לאדמת טרשים, ראיתי אותה נאבקת על
חייה ועל בריאותה.
נאבקתי איתה. נתתי לה הכול, כל מזור שרק יכולתי לחשוב עליו.
אבל כשהיא גססה, לא יכולתי לעשות דבר. שום דברי ניחומים לא
הועילו, שום עיסוי לב, שום לטיפה, שום נשיקה. גם אילו רציתי
לעשות אהבה כדי לעזור לה לגדול, זה לא היה עוזר בדבר.  
דמעותיי זרמו כמו שיין זרם בחגיגות למען דיוניסוס. עמדתי חסרת
אונים לנוכח טביעתה ושקיעתה של אהבה לתוך תהום הנשייה שבו היו
גופות רבות של אהבות צעירות, בוסריות, זקנות, בוגרות, נכזבות,
בשלות.

"אהבה", אני קוראת לה ומלטפת את פניה ברוך, נרתעת מקרירות עורה
הדקיק. "למה עזבת אותי כל כך מהר? עד שהתרגלתי אלייך, עד
שהתרגלתי למקום הרחב שתפסת בחיי. מחצית השנה היית איתי וליווית
אותי בכל שעל בדרכי הפתלתלה וכעת ברחת מבעד לאצבעותיי כאילו
מעולם לא היית קיימת".
אני שואפת אוויר ומנסה להירגע, לא לתת לדמעות להציף שוב את
פניי. והיא אילמת ועיניה עצומות וכולה הוד והדר.
האם זה אבוד? האם לעולם לא תשוב אליי?, אני שואלת את עצמי. האם
עליי להשלים עם אובדנה? האין דבר שאוכל לעשות על מנת להפיח בה
רוח חיים?
אך אין איש שיבוא לעזרי, שיעוץ לי עצה. אנשים רבים מתקשים
להעניק עצות לריפוי אהבה, אך כמעט כולם יודעים שאהבה שמתה, קשה
מאוד להשיב.
צינה אוחזת בגופי- צינת המוות והיגון.
ישבתי עליה שבעה, ואף למעלה מכך. האבל לא הסתיים בשבוע הראשון,
הקשה כל כך בו כל יום וכל לילה ביכיתי את מותה ואת היעלמותה.

אני עוד זוכרת את הבוקר בו הוא בישר לי על סיומה של אהבה. הוא
אמר לי שאין לאהבה הזו סיכוי להאריך ימים, שאם לא תמות עכשיו-
תמות אחר כך: בעוד חודש או חודשיים, בעוד חצי שנה. ואז זה יכאב
יותר.
לפעמים צריכים לעשות המתת חסד לאהבה.
זה כואב לנו, יותר ממה שזה כאב לה.
הוא הניף את הגרזן גבוה וגדע אותה בדמי ימיה.
הלב שלי פרפר במשך שעות וימים, ובכל פעם שדמותה ודמותו של נביא
הזעם עלו בדמיוני, שבתי ושקעתי אל תוך החידלון של האבל.
התאבלתי על מה שהיה ולא ישוב עוד, התאבלתי על מה שלא יהיה
עוד.

"אהבה", אני לוחשת לה ברוך. "רציתי לכתוב לך את הקינה היפה
ביותר שמגיעה לאהבה מקסימה ונאווה כמוך, אבל לא יכולתי. בכל
פעם שכתבתי מילים, הדמעות מרחו את האותיות לכתמי דיו ויצרו
מבחן רורשך לחדי אבחנה. רציתי לכתוב לך רקוויאם שיספר אודותייך
ולשיר לך אותו, אולם זה כאב מידי. לקח לי זמן רב לנסות לעכל את
מותך, אני עדיין לא מעכלת לגמרי. זה כמו לאכול משהו שנתקע
בגרון- לא להקיא ולא לבלוע. אבל הוא מציק ויושב שם ולא נותן
מנוח".
אני מוחה דמעה. בתוך כיסיי יש מספר דפים לבנים ובתוכם רשומות
מספר שורות. הרי בלוויה חייבים לומר משהו על המת. אך מי ישמע
את קינתי מלבד הגופה שלפניי? הן איש, מלבדי, לא יעריך את אהבה
שנעלמה.

אני מנסה לומר מספר משפטים לפני הורדת ארון הקבורה אל מתחת
לאדמת לבי.
"אהבה, היית לי לנחלת אושר. גם כשאכזבת, גם כשציערת- מהר מאוד
ידעת לחבק ולאהוב ולהראות את הצדדים היפים שבך. הכרת לי צדדים
בך שמעולם לא הכרתי. למדתי להעריך את המיוחד ולמדתי להעריך את
השגרתי. למדתי להעריך אותך...
ועכשיו הלכת ממני ואני עדיין קוראת קריאה נואשת, שאולי תרצי
יום אחד להשיב את נשמתך מהבורא אליי ולשוב להיות שלי.
איה את, אהבתי? להיכן נטשת אותי? לאן הולכות האהבות לאחר שהן
מתות? האהבות שהכי כואב לנו עליהן, הן אותן אהבות בלתי ממומשות
או בלתי אפשריות. הן אותן אהבות שיש לנו תחושות החמצה כבדות
לגביהן ואנחנו תמיד חושבים בקול: 'היא הייתה כה צעירה, כה רכה
בשנים. מה רב פועלה יכול היה להיות. היא כמו תינוקת תמימה
שהלכה לעולמה. במה פשעה תינוקת זו? ומדוע ישנם זוגות שנאלצים
לנטוש אהבות עזות על ספינה בסופה משתוללת בים, רק בגלל
הנסיבות?'
יש אהבות שסופן ידוע מראש והוא אפילו טוב, בריא וטבעי. יש
אהבות שצריכות למות. יש אהבות שאסור להן למות, ובכל זאת לפעמים
חלקן מתות ויש אהבות שהן מתו מוקדם מידי ולעולם לא נדע אם זה
היה לטובה או לרעה ואם זה היה קורה במוקדם או במאוחר ואולי
לעולם לא.
האהבה שלי, את, היית המיוחדת ביותר, הגדולה והארוכה ביותר.
תמיד תמיד יהיה לי מקום חם בשבילך אצלי בלב. אני לא יודעת האם
תיקרה בדרכי שוב אהבה מיוחדת כמוך או יותר ממך או אפילו אהבה
בכלל... אבל הזיכרונות שיהיו לי ממך, ינצרו בלבי לעד".
אני מעלעלת בגרוני, מנסה לחשוב על משפטים הולמי- מעמד נוספים
ושוקעת שוב בזיכרונות על זה שאהבה נפשי, זה שאהבה חיברה
בינינו.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שהצלחתי לכתוב לו אחרי מחשבות רבות
שאני מאוהבת בו במסנג'ר ושהוא אמר לי שגם הוא, אבל לא יכולתי
לומר לו זאת בטלפון. חשבתי שלומר דבר כזה חשוב, מצריך פגישה
פנים מול פנים.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שאמרתי לו שאני אוהבת אותו זה היה
בפגישה הראשונה שלנו מזה שבוע וחצי אחר כך. שכבנו על המיטה
שלו, הוא היה מעליי והרגשתי לראשונה איתו, שאני לא סתם מזדיינת
ולא סתם עושה סקס, אני עושה אהבה. באותו זמן אהבה צמחה וצמחה
וחייכה אליי. חיבקתי אותו בירכיי ובידיי, חבקתי את איברו בתוכי
ואמרתי לו לאחר מחשבות חוזרות ונשנות:
"אני אוהבת אותך".
אהבה פחדה לרגע בתוכי, פחדה להתאכזב.
אבל הוא חייך חיוך מאיר-פנים ואמר: "בחרת רגע נפלא לומר זאת.
אני גם אוהב אותך".
התנשקנו ואהבה התחילה לרקוד בתוכי.
הייתי מאושרת וככל שעברו הימים, האושר גדל בתוכי בצמוד לאהבה.
בהתחלה היה קשה לי לומר את משפט המפתח, אולם ככל שעבר הזמן,
והוא נאמר יותר פעמים, כך זה בא בצורה חלקה יותר, טבעית יותר-
אם כי מרגשת פחות. היה משהו ממכר בביטחון הזה, ביציבות של הקשר
שהלך ונבנה ובכל פעם פחדתי לשקוע יותר מידי בהרגל, בשגרה.
פחדתי להתמסר לאהבה יותר מידי חזק ועמוק ובכל זאת נפלתי לתוכה-
והיא קיבלה אותי בזרועות פתוחות.
אני זוכרת שבכל פעם שהוא אמר לי שהוא אוהב, זה נראה כאילו הוא
שוקל כל מילה בנפרד ומתכוון אליה. הטון דיבור שלו השתנה, המבט
שלו השתנה. אהבתי את המבטים המאוהבים שלו, האכפתיים. היו לו
הרבה מבטים, עם הזמן למדתי לזהות אותם: אוהב, אכפתי, דואג,
חרמן, לא מובן, כועס, מתלהם, מתווכח, נסער. אבל כשהיינו עושים
אהבה או כשהיינו נמצאים לבד במיטה, בבועה שלנו, הוא היה מתרכך
ונעשה אחר: רך, אוהב, מתפנק.

אני זוכרת את הריחות שלו, ריחות שאהבתי לשאוף: הזעה, בושם,
אפטר שייב. אהבתי סתם להסניף לקרבי את הריח הטבעי שלו מהצוואר,
מבית השחי ומכל פיסת עור אפשרית. אהבתי ללטף אותו, לשרוט אותו,
לנשוך, לנשק וללקק את כל מה שרק אפשר. הערצתי אותו ואת הגוף
שלו, אהבתי לבחון אותו בכל אור אפשרי, אהבתי לצפות בו כשהוא
ישן, לצפות בו כשהוא מתקלח, לצפות בו כשהוא מתלבש או מתפשט או
אוכל.
אחרי שהוא הלך, הריח שלו נשאר על הכרית שלי ועל השמיכה שלי.
שבועיים שלמים לא יכולתי להסיר את המצעים שהוחלפו ממש כשבא.
כשהלכתי לישון, אפי לעיתים נקלע באקראי על פיסת בד עם הריח
שלו. הייתי שואפת אותה ושוקעת ברחמים עצמיים על כך שהריח יעלם
בקרוב, ולא אוכל לקבל לעצמי דוגמית ריח חדשה.

אני זוכרת את הטעם שלו, של גופו, של נוזלי גופו. אני זוכרת את
העיניים הכחולות-ירוקות שלו, את הקול שלו, את המגע שלו, את
התחושות של גופו נוגע בגופי.

אני זוכרת את כל הלילות בהם ישנו יחד, מחובקים ומעורטלים. פעם
בכפיות כשאני מקדימה ופעם כשהוא מקדימה. אני זוכרת את גבו הרחב
והחף משיער, את ידיי הקטנות חולפות על עורפו ועל מותניו ואת
הצמרמורות שלו מתענוג. או שהוא היה שוכב על הגב ואני הייתי
שוכבת על הצד, ראשי מונח על חזהו, חשה את לבו הולם בפראות. אני
זוכרת כשהיה יושב ליד השולחן ואוכל או נוהג ובצומת כשהייתי
שולחת אצבעות אל מאחורי עורפו ומלטפת, ראשו היה מורכן מיד,
מתמסר למגעי ושוקע בו. אני זוכרת נשיקות חטופות בבית הוריו
וליד חבריו בלי שאף אחד רואה, החזקות ידיים מתחת לשולחן, ליטוף
ירכיים חבוי.

אני זוכרת שעשינו אהבה והזדיינו חזק ואגרסיבי כמו שאני אוהבת
על המיטה שלי, על המיטה שלו, על המיטה של אמא שלי, על רצפת
המקלחת, במקלחת, בג'קוזי, על מיטת טיפולים של מסאז', על שולחן
המטבח, באוטו בחורשה אפלה, באוהל על שפת כינרת בחוף מבודד, על
הספה... יש כל כך הרבה מקומות שעוד לא התחברנו בהם...
אני זוכרת אנחות וגניחות ופלבולי עיניים ואורגזמות מדהימות.
אני זוכרת חסימת פה כדי שלא אצעק ואנשים ישמעו אותי. אני זוכרת
פרצי געש של רגשות כלפיו, על אהבה גדולה מכדי להכיל, על תחושה
של אהבה שיכולה להימשך לנצח...
אני זוכרת שאחרי גמירות חזקות, הוא היה מביא לי בקבוק מים,
מרים אותי בעדינות כך שאשב ומשקה אותי כתינוקת ואז מחזיר אותי
בחזרה לשכב במיטה, מחכה בשקט עד שאוכל לחבק אותו ולא אהיה
רגישה מידי בגופי.
אני זוכרת תחושת שייכות. שהייתי אומרת לו באמצע תינוי האוהבים
שאני שלו והוא היה מאשר את דבריי ומשייך אותי אליו, או שהיה
מציין גם הוא שהוא שייך אליי.
הכיצד אינו שייך עוד!?

אני זוכרת געגועים חזקים כשלא התראינו ימים ושבועות. אני אפילו
זוכרת געגועים כשלא ראיתי אותו כמה שעות. אני זוכרת כמה היה
חסר לי כשלא היה לידי, אני זוכרת את הפרפרים בבטן לפני הפגישות
שלנו שעליהן פנטזתי כל השבוע. אני זוכרת את החיוך הרחב שלי
שנמתח על פניי כשראיתי אותו, את החיבוקים החמים והאמיצים שלנו,
את השפתיים הרכות שלו שנלחצו לשלי, את הלשון שלו נדחפת לתוך פי
והרבה הרבה אושר. אני זוכרת תחושת של סיפוק ותחושות של מלאות.
אני זוכרת איך אהבתי להתנחם בחיבוקו, שלא משנה אם הייתי עצובה,
מאוכזבת או כועסת, לתוך החיבוק שלו הייתי נמסה מיד כחמאה במחבת
לוהטת, הוא היה מרגיע אותי, הוא היה אי המבטחים שלתוכו הייתי
נופלת לאחר סערה.

אני זוכרת לילות קרים בהם היינו מתחפרים מתחת לשמיכת הפוך
והגשם מתדפק על החלון. אני זוכרת לילות חמים ונוטפי זיעה בהם
הרגשנו שאנחנו רק רוצים למות... אני זוכרת לילות בהם הוא היה
נרדם לפניי וכשהייתי נכנסת למיטה, הייתי נשכבת בשקט לצדו, על
מנת שלא להעירו ופתאום הוא היה מתוך שינה נצמד אליי ומחבק
אותי. ואם פתאום המלאך שלי היה מתעורר, הייתי אומרת לו בלחש:
"אני אוהבת אותך", הוא בעיניים עצומות למחצה, היה מחייך ואומר
לי שגם הוא ושוב חיבוק חזק כל כך שלא ידעתי איפה אני מתחילה
ואיפה הוא נגמר.

אני זוכרת שלפעמים ניסיתי לשנות אותו. אני זוכרת מריבות קטנות,
משברים שחולפים לאחר כמה שעות. אני זוכרת ויכוחים, אני זוכרת
כאב ואני זוכרת דמעות. אני זוכרת לפעמים איים של חוסר סיפוק
בתחומים מסוימים, שהעיבו על אושרי, וחוסר אושרי המלא והמחשבה
שהוא לא יוכל לספק אותי כפי שהייתי רוצה בתחום זה, היא שגרמה
לו להיות לא מסופק. או לפחות כך אמר.

אני זוכרת עיניים אדומות וגוף רועד. אני זוכרת מילים יפות
והרבה כאב, כאב רב בכדי להכיל אותו בגוף שלי. אני זוכרת שתיקות
ארוכות והניסיון להבין שזה נגמר, שזה מת, שהוא רוצה להרוג את
זה בידיים חשופות.
אני זוכרת בהיות ארוכות אל התקרה או אל נקודה כלשהי בחלל, אני
זוכרת את ההכרה שהוא לא יהיה יותר חלק מחיי כפי שהיה עד עתה,
את ההבנה שיותר אולי לא אזכה לראותו, לא אזכה לעשות איתו את כל
אותם מיליון דברים קטנים שרצינו לעשות יחד. אני מבינה שיותר לא
אוכל לגעת בו ולחבק אותו ולמר כמה אני אוהבת ומתגעגעת. שיותר
לא אקבל הודעות לפלאפון של "בוקר טוב, אהובתי" ומעכשיו אני
אאלץ לישון בלי לשמוע את הקול שלו לפני השינה.

כל כך הרבה אפיזודות חולפות מול עיניי וכל אחת טובה יותר
מהשנייה וכל אחת אכזרית יותר מהשנייה כי ידעתי שהן לעולם לא
ישובו.

אני פוקחת עיניים לאחר שראשי הוצף בזיכרונות לעייפה.
"אני מצטערת", אני אומרת לאהבה. "אני חייבת להמשיך הלאה. הוא
לא רצה מספיק שתחיי".
לפתע, אני המומה למראה עיניי: אהבה מפלבלת בעיניה, קורצת
ואומרת תוך כדי חיוך:
"לצערך או לשמחתך, לא תוכלי להיפטר ממני בכזאת קלות. גם אם
אהיה רק שלך ולא של שניכם".  

ואני יודעת שזה נכון. כמו אדם שנפטר ונקבר באדמה ובהתחלה הוא
בשר, עור ושרירים, ואט אט הוא נמוג לתוך האדמה וכל שנשאר ממנו
זה גל עצמות ומצבת שיש, כך לאהבה יש גופה בתוך הלב שלאט לאט עם
הזמן נמוגה עד לשרידים של רגשות ונוסטלגיה, עוצמתה נחלשת בחלוף
הימים עד לכדי גל זכרונות.