הספקתי עוד לדפוק חצי חיוך
לפני שרצתי אחוזת טרוף
אל אחוזת ההרהורים שלי
כולם הצליחו להבחין
בעיניי שכבר התחילו לדמם
לא יכלתי לעצור
האש המשיכה לבעור
וכשהגעתי אל אותו מחבוא יאוש
ליבי הכביד עליי
נפלתי שבוזה על ברכיי
הרצפה בלמה אותי
ושטיח הכאב מקיר לקיר
הוא ספג את דמעתי
לא הייתי צריכה להדליק אור
במקום הארור ההוא
כדי לראות
עד כמה אני לבד
ואת עיניי המשתקפות
בתמונות האכזבה
עוד פרק עבר
בסיפור שאינו נגמר
שעון הגורל מתקתק באוזניי
והוא קורא לי
הגיעה השעה. . .