שני ארצי / זכרונות רדופים |
הפראנויה,
רובצת לי בנשמה.
בתוך חורשה אפלה
נקרעה לי החולצה.
בתוכך אני ניראת יפה
אבל איך זה מרגיש
שחיילת היא כבר לא ילדה.
אחרי משקה או שניים,
הכל נראה פתאום מותר.
מטשטש לי את המחר.
הפאב עמום,
האנשים זרים,
הזכרונות מעזה שוב עולים.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|