כשנולדתי, זקנות השבט ,
מלמלו מבין שפתותיהן הקמוטות:
"על מנת שלא יתרחש שום אסון
נטמין בידיה את המטמון
הרי בלעדיו הבריות יאמרו
שהיא לגמרי לא יודעת מה נעשה איתה...
שהיא איבדה את הצפון."
וכך הן הצמידו לי מצפן.
לא שהוא עזר במשהו
וגם לא השכלתי להבין
כיצד נעשה בו שימוש.
ולכשהתבגרתי...
הפלגתי למחוזות רחוקים.
קרים, מושלגים,
ראשי תושביהן- זהובים.
שם גם תקעתי  יתד
וצעקתי, בקולי קולות:
" הנה לכן זקנות שוטות
למרות שאתן מאומה לא שומעות
זה מכבר הרי שאתן מתות...
ניסיתן להוליכני לאבדון...
ועל קברכין אצוק פיסת קרחון
אני מצאתי את הצפון..."