יש בליבי מעין איזו ארץ,
אבניה ברזל, שרידיה קמה.
ובתוכי, עוד שביל היא חוצבת
בין הרים וגבעות ופריחה.
צל הריה, טובע באופק
וכל כר השדות, הוא גון שמלתה.
בעיניים כלות היא חוטפת
את יופייה האצור בשבילה.

ואני
מה נשאר לי? נו, מה?
קצה קרחון וטיפה אדמה.

יש בליבי, נכון איזו ארץ
תחלתה בשקיעות, סופה אהבה.
אבניה, כמו שמש יוקדת,
בשדותיה ניצתה להבה.
איך כה יפית ואיך לעת ערב,
כמו אותן הכלות, לבן נתכסתה.
ומראיה צפחת דבש נוטפת,
וכולי מתמלא גאווה...

כי אני
מה יש לי? נו, מה?
זה נכון, יש לי כאן אהבה!


05.03.06
מוקדש לאשתי באהבה...