אני נשבעת בכל היקר לי, באחותי, בהוריי ובחבר שלי, שלא
התכוונתי. זה היה בטעות. בטעות, אני אומרת. למה לא להאמין לי?
טעות, מקרה, ביש מזל, צירוף מקרים משעשע, איך שאתם לא רוצים
לקרוא לזה. אז טעיתי, נו, ביג דיל. לא כזה הפסד גדול.
היא ממילא לא היתה כזה בנאדם מדהים. באמת! סתם, עוד מישהי,
כמוני וכמוכם. בנאדם. זה היה יכול לקרות לכל אחד. יש כאלה
שאומרים שחבל שזה קרה דווקא לה, אבל זה באמת יכול היה להיות כל
אחד אחר. תקראו לזה יד גורל אכזרית, מצידי. אני רק יודעת, שזה
באמת היה מקרי. כמו לשחרר מטורף ברחוב ואז לבכות שהוא הרג איזה
כמה אנשים. זה פשוט לא בשליטתו.
אז באמת, זה לא היה בשליטתי. אבל אם אתם מתעקשים, אני יכולה
לנסות להיזכר איך הכל התחיל.

כן. הכל התחיל בחבר שלי, שבגד בי איתה. מההתחלה לא אהבתי אותה,
בלונדינית מעצבנת כזו. הוא איכשהו התלהב. והוא בכלל הכיר אותה
בגללי. הכלבה. תמיד שנאתי אותה.

ואני רוצה שניה להסביר על משמעות המילה "שנאה", כי זה יכול
להיראות סתמי לכמה מכם. פשוט אומרים את המילה הזו כל כך הרבה
שהיא מאבדת מהמשמעות שלה. כמו אנשים שמזיינים על ימין ועל שמאל
(וגם קדימה ואחורה), ואח"כ מתפלאים למה הם לא מצליחים להוציא
מעצמם קצת רגש כשהם באמת אוהבים את זו שהם שוכבים איתה. ככה זה
עם שנאה. אוהבים להגיד ששונאים, זה יוצא מגניב. אבל כשבאמת
שונאים מישהו מתפלאים למה לאף אחד כבר לא ממש אכפת. זאב זאב.
אז אני לא אומרת שאני שונאת. אף פעם. רק אותה.

אני לא יכולה לשקר ולהגיד שאני זוכרת מאיפה אנחנו מכירות.
צופים, או איזו קיטנה מזמן, או דרך חברים של ההורים. אבל תמיד
הכרנו, וכשהתחלתי להכיר אותה, משום מה, לשאר החברות שלי, היא
נהיתה בקשר טוב איתן. ידידותית, הזונה. וכולם ממש אהבו אותה,
וביקשו ממני להביא אותה לכל מקום, ודיברו איתה שעות על עניינים
אישיים. זה לא שהם שכחו אותי, חלילה, היא לא האפילה עליי. היא
פשוט תמיד היתה שם, עם החיוך הבוהק, הפלירטוטים התמידיים,
המחמאות, הצחקוקים, וכל הדברים האלה שממש כובשים אנשים שפשוט
לא מסוגלים לראות מעבר. אני ראיתי מעבר, ולא אהבתי את מה
שראיתי. שנאתי. ונגררתי אחרי הפוסטמה הזו, כי היא היתה הכי
חנפנית בעולם, והכי משכנעת.
תהיתי למה היא לא יכולה להשיג לה חיים משלה ולעזוב את שלי
במנוחה. רק שהיו לה חיים משלה, ועוד עשירים ומעניינים כאלה,
שהיא נורא אהבה לספר עליהם בפירוט לכל מי שרק רצה לשמוע.
וכולם, כמובן, רצו לשמוע. והרבה פעמים גם להתנסות בעצמם, כאילו
שזה לא היה צפוי. אז היא היתה מתחילה לצאת עם כל הידידים שלי,
להראות להם את כל המקומות המגניבים שהיא מסתובבת בהם. שרמוטה.
איך ששנאתי אותה. היא היתה כל כך חברותית.

אני לא מתפלאת שעומר שלי חיבב אותה, כשרק העזתי להכיר בניהם.
כל כך פחדתי, כל כך לא רציתי שהוא יאהב אותה. לא רציתי שהם
יכירו בכלל. וכשהחלטתי שאין לי כבר ברירה, רציתי שהוא ירגיש
כמוני. רציתי שהוא ישנא את הקרציה הזו, לפחות כמו שאני. אבל
כמובן שלא, הוא פשוט השתגע. "היא כל כך כייפית" הוא אמר, "ממש
מתוקה", ונתן לי עוד משהו לספר בבית המשפט אחרי שאני ארצח את
המטומטמת הקטנה בדם קר, או משהו לספר לפסיכיאטר שלי אחרי שאני
אשרוד קפיצה ממגדלי עזריאלי.
המחשבה הזו שיעשעה אותי קצת, אבל לא ממש עזרה לשנאה שהרגשתי
מתפשטת בכל הגוף שלי, מכפות הרגליים ועד לראש. הרגשתי את השנאה
זורמת בעורקים שלי, ממלאה את הורידים, מגיעה לכל מקום ומציפה.
הרגשתי אותה בעיניים שלי, ובשפתיים שלי, ובקצות האצבעות. רק
בשלושת המקומות האלו יכלו לראות אותה. מי שהסתכל בעיניים שלי
כשחשבתי על הבלונדינית הזו נבהל. מבט מקפיא. השפתיים והאצבעות
שלי רעדו.

נפגשנו שלושתינו במקום ניטרלי, הקניון. הלכנו לשם לאכול.
הקניון שהכי קרוב לבית שלי, שם אני יודעת שאני מרגישה הכי טוב
עם עצמי. וידעתי שהייתי צריכה את זה בשביל אותה פגישה.
עומר ואני הגענו טיפה באיחור, והיא כבר היתה שם. הייתי בטוחה
שראיתי ניצנוץ בעיניים שלו כשהוא ראה אותה. העיניים שלהם נפגשו
כשהם לחצו ידיים, והרגשתי שמשאלותיי לא יתגשמו, ושהוא מחבב
אותה עוד לפני שהם בכלל דיברו. נשבה בקסמיה של המכשפה. הוא ישב
מולה, ואני ישבתי לידו. הם דיברו, ואני התחלתי להרגיש את
התחושות המוכרות של הצפה של שנאה. שנאה טהורה, שמרגישה כמו
זריקה לתוך הלב. מהלב היא זורמת וזורמת ולא מפסיקה, ואני
מרגישה את כל הגוף שלי חם ופועם, ואת האצבעות הרועדות.

כשעומר הלך לקנות לנו פיצה, הבלונדה אמרה לי שאני חייבת להפסיק
עם המבטים האלה, שהיא רואה אותם תמיד ושאנשים בטוח לא אוהבים
את זה. כשהיא הלכה לשירותים, עומר אמר שזו פעם ראשונה שהוא
רואה את העיניים שלי ככה. חייכתי אליו, ואמרתי שלדעתי הוא יראה
את זה הרבה מעכשיו.

אכלנו פיצה, ואני שתקתי. שתקתי והרצתי לעצמי בראש איך אני
תולשת לה את הציפורניים הארוכות אחת אחת עם פינצטה חלודה ואיך
אני חונקת אותה עד שהצבע שלה והצבע הכחול של העיניים שלה
מתאזנים. מחשבות אלימות שבחיים לא היו לי. רציתי לבעוט בה חזק.
ממש חזק. שתעוף לעזעזל, ושאני לא אצטרך לראות את החיוך הזה שלה
יותר בחיים.
אחרי שסיימנו לאכול הלכנו לטיול קצר, שעצרתי בטענה שאני לא
מרגישה טוב. עומר הלך ביני לבינה, מחבק אותי ומדבר איתה. הם
נפרדו בחיבוק, והיא נתנה לו נשיקה על הלחי. והם רק היום הכירו.
תהיתי אם היא תוכל לנשק מישהו כשתקועה לה מטריה, לא מהמתקפלות,
עמוק בגרון.

עומר ואני הגענו הביתה, והוא רצה להשכיב אותי לישון ולהגיד לי
ביי, הרי אני לא מרגישה טוב. הייתי כל כך מתוסכלת, שמשכתי אותו
איתי למיטה ונישקתי אותו. לפחות אני יכולה לשכב עם חבר שלי,
והיא לא. או ככה חשבתי אז. אבל באותו רגע מצאתי בזה נחמה
עצומה, וזה היה הסקס הכי אלים שאי פעם היה לנו. פשוט הייתי
צריכה את זה.
אחרי שהוא הלך נשכבתי במיטה, שהיתה קצת רטובה, ובכיתי. הפורקן
רגשות הכי טוב שאני מכירה, חוץ מסקס. פעם ראשונה שהאפשרות
הראשונה לא הספיקה. ככה נרדמתי. הרגשתי שמשהו חייב להיעשות.

למחרת בבוקר קמתי, ובאמת הרגשתי לא טוב. נשארתי בבית, במיטה.
וגם יום למחרת, וגם יום אחרי זה. לא נתתי לאף אחד לבוא, ולעומר
הסברתי שאני צריכה שקט, ולנוח, ושזה לא אומר שאני לא אוהבת
אותו. שמעתי אותו מחייך, אפילו דרך הטלפון.

אחרי כמה ימים עבר לי, והייתי צריכה לחזור למציאות, ולהפסיק
להתנתק. זה לא יעזור. חזרתי לבי"ס, לחברים שלי, ששמחו לראות
אותי, ולחבר שלי, שאמר שהוא התגעגע נורא. אחרי עוד איזה שבוע,
שמתי לב שהרבה זמן לא שמעתי מאותה בחורה שנראה שמנסה בכוח
להרוס לי את החיים. אפילו לא ציוץ. התפלאתי, אבל לא התנגדתי.
הרגשתי שהחיים שלי חוזרים לשיגרה, ואפילו יותר טוב מזה. החבר
המתוק שלי התחיל לקנות לי פתאום הרבה מתנות ופרחים, ונראה
שכולם חייכו אליי הרבה יותר מבעבר. או שהם תמיד חייכו, אבל
אותה פוסטמה כל הזמן הסתירה.

כמה שבועות אח"כ עומר התקשר וביקש להיפגש. לא ידעתי למה הוא
צריך לבקש ממני רשות, אז צחקתי ואמרתי שכמובן. הוא בא אליי,
ולפני שהספקתי לחבק אותו הוא אמר את שתי המילים שאף פעם לא
חשבתי שאני אשמע ממנו. "בגדתי בך". נראה לי שנהייתי לבנה כמו
קיר באותו רגע, כי כמו ששנאה ממלאה את הורידים, אכזבה מרוקנת
אותם. הידיים שהיו בדרך לחבק, דחפו. הוא נפל על הרצפה, ואני
שאלתי עם מי, למרות שידעתי. וצדקתי. כשהוא קם, דחפתי אותו שוב,
וצעקתי שיעזוב אותי בשקט. וזה מה שהוא עשה. באותו רגע דמיינתי
את הכלבה בסיטואציות יותר אלימות מאי פעם.
התקשרתי אליה, וצרחתי את האמת אל השפורפרת. שאני שונאת אותה,
ושתמיד שנאתי אותה, ושתצא לי מהחיים, ושאני לא יודעת למה אני
בכלל בקשר איתה, והכל מתובל בקללות שלא ידעתי שאני יודעת. סוף
סוף מצאתי סיבה טובה באמת לשנוא אותה, וקפצתי על המציאה תוך
שניה. סיימתי את השיחה ב"לכי להזדיין, אני שונאת אותך",
וניתקתי בטריקה.

באותו ערב מצאו אותה עם ורידים חתוכים בחדר שלה, ולידה פתק.
"פעם ראשונה שמצאתי מישהו ששונא אותי יותר משאני שונאת את
עצמי. תודה".


אז נכון שזה היה יכול לקרות לכל אחד..?