מיידנק שלי,
כמה יפה את מסתירה את האסון.
כמה יפה את מכסה את אדמת המוות
ברצועות רצועות של דשה ירוק.
מיידנק שלי,
לו רק יכולת, לו רק יכולת
לסלק את העורבים מתל האפר,
ואת הקרמטוריום להרוס לתמיד,
אז היית עושה זאת מיידנק שלי?
מעלימה לתמיד את בור הקבר החי?
קבר אחי.

למיידנק אין חומות,
וכמו ילדי לובלין שרואים זאת מסלון דירותיהם,
כל המציץ ורואה אל מעבר לדשא ולירוק,
יכול אז לראות את צריפי המגורים החומים,
את המקלחות ותאי הגזים ואת המשרפות האדירות,
אליהם הוכנסו אנשים חיים.
את פטריית אפר האדם,
ואת העורבים שסביבה, אורבים לטרף,
נוברים בדשא בנסיון נואש לגלות את מקור הריח.
הנורא.

ומיידנק עומדת בשקט,
כבר קצת יותר מחמישים שנה.
ורק דרגשי השינה
וערמות ערמות של נעליים ישנות,
שהן רק סמליות לעומת המספר האמיתי,
רומזות על כל אותן נשמות
יקרות, שחוטות, הרוסות,
שאת נוכחותן מרגישים כבר בכניסה,
עומדות שם על דרך המוות,
בתאי הגזים, בכניסה למשרפה,
ובכל מקום הן מרחפות, צועקות, מחכות
מקוות לגאולה.