"אהוב יקר,
לא עצרתי אפילו לראות,
כמה זה עולה לי.
אהוב יקר,
לא השארת אף לא זיכרון,
שיהיה לי, בלילה קר..."

כבר הרבה זמן עבר מאז. ובכל הזמן הזה ניסיתי להפסיק לחשוב
עליך. על החיוך המטומטם שלך, על הידיים המלטפות שלך, על
השפתיים העדינות שלך, על כל דבר קטן וכביכול חסר-משמעות שקשור
אליך. אבל איכשהו אני לא מצליחה. זה אותו שיר ששמענו אז שמתנגן
לי בראש ללא הרף. "מתוקה שלי, האם אני יכול לאחוז בך
הלילה?..." אבל אתה הרפת. במונחים פיזיקליים אפילו היה ניתן
לאמור שנתת את התנופה ההתחלתית, כמובן שאתה לא מבין על מה אני
מדברת. אף פעם לא חשבתי שאתה שואף להיות איינשטיין. אני חושבת
שזה מה שהיה הכי מקסים אצלך. הטמטום שלך. העממיות. העובדה שלא
התיימרת להיות מישהו שאתה לא, אלא הסתפקת במה שאתה. כנראה מה
שלא הסתפקת בו זאת אני.
אתה יודע מה, אהוב יקר? מה כבר הפסדתי? הרי בסוף היית מוצא לך
איזה בלונדינית צעירה ממני בכמה שנים והיית דופק אותה מהצד עד
שהייתי נכנסת יום אחד הביתה, לחדר שאני עיצבתי בכסף שאני
הרווחתי אחרי ארבע שנים של יזע ודמעות, והייתי רואה את הראש
שלה תקוע לך בין הרגליים על הסדינים הורודים שקנינו ביחד,
והאושר שהיא מסבה לך מרוח לך על הפנים. אני מכירה את האושר
הזה. הרי ככה כל הסיפורים האלה נגמרים, לא?
אז אולי עדיף שכך. אולי עדיף שדברים כאלה לא יוצרו. הרי אנחנו
מגזע שונה. תראה איפה אני עכשיו, יושבת לי במרומי עולם ההיי טק
ואתה עדיין במזנון העלוב שלך. אני אמצא מישהו אחר. כנראה שהוא
יהיה יותר טוב ממך. הוא יהיה יותר חכם ממך, יותר יפה ממך, יותר
מצחיק ממך ובטח הוא גם לא יגמור אחרי דקה וחצי כמוך. הוא יהיה
מתחשב ועדין ולא ברברי כמוך.
אז למה? למה אני כותבת לך את המכתב הזה עכשיו? די אני פשוט
אגש לפלפון שלי ואמחק אותך אחת ולתמיד ממנו. להשמיד כל זכר. כל
דבר. אני אפילו אנתק את הרדיו לנצח כדי לא לשמוע את השיר
ההוא.
ברור שהגורל יגרום לנו להיפגש. אני אלך עם הבעל המושלם שלי
והילד המושלם שלי והפרלמנט לייט ארוך ,ואתה? אתה  תלך עם הפרחה
הארעית שלך תלויה לך על הצוואר כמו גורמט, או בנוסף לו, הטיים
שלך בפה, והחולצה המכוערת שלך. איך שנאתי את איך שאתה מתלבש.
זוכר איך אמרנו שפרלמנט לייט ארוך זה סיגריות לגרושות? תתפלא
אהוב יקר, איך דברים משתנים.
אני אראה אותך מרחוק ואחייך. אתה אולי לא תזהה אותי אבל אחרי
כמה שניות אתה תקלוט מי אני ומאיפה אני מוכרת לך כל כך ואנחנו
ניגש אחד לשנייה, נחייך, נתחבק ואז אני אחנוק אותך. עם כל הכוח
שיהיה לי בידיים אחרי האימונים של מאמן הכושר הפרטי שאני כמובן
אזיין מהצד, אני יחנוק אותך ולאף אחד לא יהיה אכפת. אף אחד לא
ינסה לעצור אותי, אף אחד לא ישפוט אותי על כך. אני אחנוק אותך
כמו שהדמעות חנקו אותי אז.
זוכר שהיינו מוצאים אחד לשני ריסים ומבקשים משאלות? אז המשאלה
שלי זה לשכוח אותך. לגמרי.

"...הכל ידוע מראש, אבל נשכח מהלב,
שלאהוב אותך, זה לשלם בכאב,
אהוב יקר,
זה לא אתה שמשתנה לי..."