אני אוהב שהיא משאירה את החלון פתוח. בדרך כלל אני מתחבא בין
השיחים בגינה וממתין. כשאני מבחין שהיא יוצאת מהבית ונכנסת
למכונית שלה, אני מחכה עוד כמה דקות לפני שאני מתגנב פנימה.
אני חייב להיות זהיר, לא להשאיר סימנים ובוודאי שלא להיתפס.
פעם אחת כשנכנסתי, נתקלתי במישהו עם פרצוף מפחיד ורגליים
שעירות. צעק עלי כאילו אני פושע ורץ להביא את המטאטא. המזל שלי
שהייתי יותר זריז ממנו, ולמרות שנבהלתי, הצלחתי איך שהוא
להתחמק. עברו שבועות עד שהעזתי לשוב ולהתגנב פנימה. להודות על
האמת די חששתי, אבל הייתי כל כך רעב עד כי לא הייתה לי ברירה.
ניסיתם פעם להסתובב יום שלם על בטן ריקה?
הופתעתי לגלות את הבית מבולגן. באמצע חדר המגורים עמדו שני
ארגזים מלאי כביסה. הכיור היה מלא כלים, אפילו השולחן בפינת
האוכל היה עמוס בצלחות ושאריות אוכל. על צנצנת ריבה שהושארה
פתוחה טיילו שני זבובים. מה אומר לכם, כל כך לא מתאים למה
שזכרתי.
התנפלתי על מה שהיה אכיל, לא שהיה כל כך הרבה, ואחר כך עשיתי
סיור קצר בבית. הריח של ההוא כבר מזמן נעלם. נשכבתי במיטה שלה,
איפה שהריח שלה היה הכי חזק, ונמנמתי. אבל רק קצת. ידעתי פחות
או יותר מתי היא עומדת לשוב, והספקתי להתחמק, ממש לפני שפתחה
את הדלת. לא, לא השארתי סימנים.
אחר הצהריים ראיתי אותה יושבת במרפסת, שותה קפה ומדברת בטלפון.
התקרבתי בשקט ויכולתי לשמוע אותה מתווכחת עם מישהו. כנראה שהוא
צעק, כי פתאום היא התחילה לבכות והדליקה סיגריה בסיגריה. אני
שונא סיגריות, וכמעט רציתי להסתלק אבל ריח עוגת גבינה שהייתה
מונחת על השולחן, העלה דמעות בעיניי והזכיר לי את ימי ילדותי.
ברגע שנכנסה הביתה לשניה, קפצתי וסחבתי חתיכת עוגה. מה אגיד
לכם, אולי היא לא מצטיינת כעקרת בית, אבל לאפות עוגות גבינה
היא יודעת.
אחר כך בכל פעם שעברתי, הצצתי פנימה, אבל היא הייתה כל הזמן
בבית. אז מצאתי לי בתים חדשים לביקור. אותה לא שכחתי, בעיקר
בגלל הטעם של עוגת הגבינה אבל גם בגלל הריח של הבושם המתוק
שלה.
הבוקר כשעברתי גיליתי לשמחתי שהחלון שוב פתוח. הצצתי פנימה.
הופתעתי מריח הנקיון שהקביל את פניי. ריח כזה של אורנים
שאנשים שופכים על הרצפה, אבל הריח היה חריף מדי עד כי התעטשתי
די חזק. בימים רגילים הייתי ממהר להסתלק אחרי עיטוש כזה, אבל
מכיוון שאף פעם לא הרחתי את הריח הזה אצלה, הסתקרנתי, וקפצתי
פנימה לביקור.
באמצע החדר הייתה שלולית מים, והיא שכבה על יד דלי מים גדול.
התקרבתי אליה בזהירות, כי די פחדתי. היא הייתה שרועה שם, שערה
הבהיר פזור על הרצפה ועיניה עצומות. לא הייתי בטוח אם היא בכלל
נושמת. אבל לא ברחתי. מה אתם חושבים, שאני פחדן? רק זהיר.
אחרי כמה דקות שמתי לב שהיא לא כל כך זזה. התלבטתי מה לעשות.
הייתי יכול להסתלק משם ואף אחד לא היה יודע שהייתי שם, רק
כשראיתי שהרצפה הרטובה קלטה את סימני פסיעות רגליי, החלטתי
שעלי לעשות משהו. התקרבתי אליה וניסיתי לנשק אותה. היא פתחה
עיניים וניסתה לחייך אלי, היא לא אמרה כלום, אבל הבנתי הכל.
קפצתי בזריזות ורצתי אל הדלת של השכנה. ניסיתי לדפוק בדלת אבל
היא לא שמעה. הייתי כל כך מיואש שהתחלתי לבכות, והפעם זה כבר
עזר. היא, המגעילה הזו, ראתה אותי והתחילה לצעוק עלי, אבל אני
לא ויתרתי.
ברחתי קצת ושוב חזרתי, ושוב ברחתי ושוב חזרתי, עד שקמה לרדוף
אחרי ואז נכנסתי שוב דרך החלון לבית של האהובה שלי והשכנה
אחרי, צועקת.
מאז, אל תשאלו. מצבי השתפר פלאים. אני מקבל ארוחה חמה אחת
ביום, וכשיורד גשם מרשים לי להישאר בבית ולא זורקים אותי
החוצה. אפילו נתנו לי קולר נגד פרעושים והעניקו לי שם חדש
וסטטוס. לאחרונה גם אומצתי רשמית, ועכשיו אני מרגיש שייך.
מעניין כמה זמן תחזיק מעמד התחושה הזו.
|