היא רצה, מתנשפת בכבדות. היא רצה כבר שעות, נרדפת ע"י כולם,
ע"י אף אחד.
היא המשיכה לרוץ, בורחת מהם, לא משנה מה, לא לעצור, להמשיך,
בחום, בקור.
לא לפתוח דלתות, לא לזוז לצדדים, לרוץ ישר, עד לאופק ומשם,
לקצה עולם.

הם תפסו אותה, כלאו אותה בכלובה. הם רק ישבו שם והביטו בה,
מביטה בהם. היא לעולם לא דיברה, רק הביטה בהולכים ושבים,
לפעמיים בשמיים, בעננים. היא מעולם לא ניסתה לברוח, אפילו לא
לזוז, היא פשוט ישבה שם כול היום, נשכבה וישנה בלילה.
הם קראו לה מכשפה, חוטאת, היא קראה להם טיפשים. היא חזרה להביט
בשמיים, נעצה את עינייה בירח. היא התחילה לזהור, היא נעלמה, אך
עדיין הייתה שם. במראה של ירח כחול מושלם היא עזבה את גופה,
עפה, לירח, ומשם עד קצה יקום.