[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ישראל שכטר
/
עננים

גשם. אדמה צמאה למים שותה באדיקות כל רסיס, סופגת לקרבה
ומחלקת בין הרגבים. האוויר נקי, הגשם הוריד הכל. ריח של חיים,
של פריחה, של חידוש, נישא לכל עבר. שחוק בעיניהם של הילדים
הרוקדים בין הטיפות ומלמולים של זוגות אוהבים שחולקים חיבוק
וכוס משקה חם.
גשם.





סוס, שעון, עץ, בלון, פנים מחייכות, תותח, ג'ירפה... עננים
משתנים. כמה אני אוהב כך להביט אל-על, שרוע על כר דשא או סתם
על הגג של מבנה ישן, להשתיק את הקולות מסביב ולתת לדמיון לרוץ
פרא. עננים משתנים. כאילו משחקים מחבואים ומשנים מיקום ללא
הרף, צורות לבנות שעוטות כל צורה, הכל שאוב מבפנים, אפשר
לראות הכל. מאה דמויות במאה שניות.
חופש כזה. תחליף למחשבות התעופה של ילדים קטנים. פינה של
אינפנטליות וניתוק מהחיים. פינה שאף אחד לא יכול לפגוע בה או
למנוע אותה. עננים יש בכל מקום.
וכך, ממשיך לשכב על הגב, ראיתי עוד ועוד צורות ופרצופים. כמו
פלטת ציור אלוהית עם אינסוף בדים וצבעים. כמה חבל על האנשים
שכאשר הם מסתכלים למעלה הם רואים רק עננים.
הנה עוד צורה מתחילה להתהוות לנגד עיניי. מה עכשיו הדמיון
יעשה, איזה שם של צורה הוא יזמן עכשיו וילחש אל תוך מוחי?
הממ... כדור? בלון?
בשלב הזה התנערתי מהשרעפים ומההרהורים. באמת היה שם משהו כמו
בלון גדול! והוא גדל וגדל, וכמו אשכול בננות בשל הוא התנדנד
והיטלטל מתחת לענן.
הבטתי בו כמהופנט, לא הצלחתי להוציא הגה או להזיז איבר בגוף.
ואז. פתאום. הוא ניתק והחל צונח לאיטו לעבר הארץ.





אין הרבה פעמים בחייהם של אנשים שהם יכולים באמת להשפיע. באמת
לעשות משהו או להגיד משהו שייגע בחייהם של כל-כך הרבה אנשים.
שתוצאת מעשיהם תהיה אקוטית כל כך. באמת שלא הרבה. ומי שכבר
זוכה אז רק פעם אחת, וממש לא כדאי לפספס את הפעם הזו.
היום, לרוברט הייתה אחת מההזדמנויות הללו.





אור שמימי זרח כמו תמיד בשעה הזו של היום. והחזיר לבן מהיכן
שפגע. אור ללא הפרעות, הישר מהשמש. חם בוהק, מושלם.
"סל-בור-קה! סל-טומ-מה! סל-קטו-רה! סל-שומ-דו! סל-חול-גו!"
נשמעה צעקה מכיוונה של סל-בונ-פה. אם המשפחה הדאגנית. כבר
לפני כמה שעות היא ראתה שילדיה הקטנים הלכו לשחק במחבואים.
ואחרי שחלף זמן כה רב היא דאגה להם.
העננים הקטנים באמת שיחקו מחבואים בחלקו העליון של הענן הראשי
סל-גול-קו, אבי משפחת העננים- סל. סל-גול-קו לא שם לב לעננים
הקטנים ששיחקו עליו, והוא היה עסוק בלתצפת על הקרקע ולהסתכל
על האנשים. הוא בחן את כולם ללא הבדלים. כולם חשובים. הוא ראה
שמחה והוא שמח בשבילם, הוא ראה ניצחון והוא שמח בניצחונם. הוא
צחק ורעם בצחוקו החרישי יחד איתם.
אבל סל-גול-קו גם ראה עצב ובכי ודיכאון. והוא כאב איתם,
וכשהכאב היה גדול מנשוא, הוא החל לבכות בתוך עצמו. וכאשר הוא
לא יכל יותר לאגור את כל הדמעות בתוכו, הוא שחרר אותן החוצה.
וגשם ירד על פני הקרקע. גשם מטהר. דמעות של עננים, של רגש
טהור ומוחלט, של אמפתיה ואכפתיות אבסולוטיים. של כאב עמוק וחד
על סבלותיהם של האנשים. דמעות של עננים.
העננים הקטנים, בראשות סל-שומ-דו, הילד הבכור המשיכו במשחק
המחבואים. צעירת העננים הייתה עננה קטנה ותמימה, סל-בור-קה.
היא התחפרה בתוך הצמר-גפן האוורירי של אביה, וחשבה ששם לא
ימצאו אותה לעולם. למען האמת היא התחבאה כל כך טוב, שאפילו
אמא לא ראתה אותה, ואביה שהיה טרוד בבחינת בני האדם מעולם לא
הוטרד מכמה דחיפות ונבירות קטנות על גבו הרחב.
סל-בור-קה המשיכה להתחפר והמשיכה... עד שמבלי לשים לב, היא
הגיעה לחלקו התחתון של הענן והיא החלה ליפול מבין הפתחים
התחתונים. רק אז היא שמה לב למצבה ונכנסה למצוקה. היא ניסתה
לשנות צורה למשהו כדורי יותר שאולי לא יוכל לחלחל מבעד לגופו
של סל-גול-קו, אך ללא הואיל. אחרי כמה נדנודים וניסיונות
אחרונים, היא פשוט צנחה לה מאביה, ומלאת חיל ורעד היא התקרבה
אט-אט אל הקרקע. תמימה וקטנה.





רוברט היה איש אדיש. וקר-לב. והוא לא חסך את דעותיו מאף אחד.
אפילו לא מסל-בור-קה שמכל האנשים בעולם דווקא לידו היא בחרה
לנחות לבסוף.
רוברט, אולי בן אדם אחר היה מופתע, לא התרגש מהעננה הקטנה
והמדברת. והוא דיבר איתה שעות ארוכות. וכאשר חלפו לידם אנשים
שהמזל הפנה להם את גבו, קבצנים וחסרי בית, רוברט נחר בבוז ולא
פנה אליהם ולא ריחם עליהם. סל-בור-קה ניסתה לשאול אותו למה או
לא בוכה כמו אביה ולמה הוא לא רוצה לעזור להם, אבל רוברט הדף
את השאלות מעליו כלאחר יד.
לבסוף, אחרי שעות מספר, אמא של סל-בור-קה, סל-בונ-פה, ראתה
לאן נעלמה בתה הקטנה, והיא קראה לדוד-ערפל שיעזור לה להשיב
אליה את ביתה. דוד ערפל ירד עד לקרקע ועל גבו טיפסה העננה
הקטנה והצליחה לחזור אל אביה ושאר בני משפחתה.
היא סיפרה להם על רוברט. ושאלה את אביה, למה הוא בוכה כל כך
הרבה על האנשים. ושרוברט אמר לה שרוב האנשים הם כמוהו - לא
אכפת להם מכלום. ואולי ככה גם העננים צריכים לנהוג מעתה
ואילך.
סל-גול-קו הבטיח שהוא יבדוק את העניין. והוא החל בוחן אנשים
אחרים על הקרקע, והפעם לא ביחס לעצמם אלא ביחס לזולתם. ובאמת
ראה שכמו רוברט, מרבית האנשים אדישים לזולתם ולא מושיטים יד
לנזקקים ולא שועים אל החלשים.





גשם. סיפורים ישנים על עולם שירד בו גשם. עולם שפעם היו בו
שחוק בעיניים וזוגות אוהבים שחלקו חיבוק וכוס משקה חם.
עולם שפעם היו בו דמעות של עננים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כמה נמוך עוד
אפשר לרדת?


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/10/06 10:54
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ישראל שכטר

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה