אני לא גבר כמוך,   אני בכין. תמיד הייתי - מיום ששנינו
זוכרים
אותי. זו הדרך שלי לתקוף את החיים. בכי.

שוב ושוב אני חושף את הבור הפעור בחזה. לא נותן לו להגליד. רק
מכסה אותו קצת, מעמיד פנים והלאה.

חזרנו מבית הקברות והתחיל היום הראשון לשבעה של אחותך היחידה.

רק שניכם שרדתם מהמשפחה הגדולה, דבקתם בכל תקופת חייכם בארץ
בסדר יום אחיד ומתואם. אתה שתקת, אולי יותר מדי. שידרת גל של
''הכל בסדר'' ואני הרגשתי איך אתה מתפרק מבפנים. ד''ר גבעון
בדק אותך, אמר ''הכל בסדר, אבל לא רוצה לקחת סיכונים. גש לבית
חולים''. נסענו. היית שקט כל זמן הרישום. דיברנו בשקט.

הרופאמתלמד, מילא במשך שעה וחצי שאלון "אלה תולדות". האישיות
המכובדת הפכה לחולה אנונימי. אחר כך הוכנסת לפנימית. בחצות
שלחת אותי הביתה. לפני זה, בדקנו - ליתר ביטחון - את כפתור
המצוקה. הוא פעל כשורה, האור בחזית החדר נדלק.

נסעתי וחזרתי בבוקר בדרך לעבודה. התברר שלא ישנת כל הלילה.
היו לך כאבי בטן וכפתור המצוקה לא פעל. מישהו כיבה אותו.
התייסרת שם, עד שאחד החולים הלך לחפש את התורן.

ירד קצת גשם ולבשתי את הג'קט הלבן.   בצהריים חזרתי, לא מצאתי
אותך בחדר, ניגשתי לאחות, מלמלתי את שמך. היא הסתכלה עלי,
אולי חשבה שאני רופא.

''לא אמרו לך?'', הנדתי ראש באיטיות...

"במקרר", "!!!" עצמתי עיניים, החדר הסתחרר

"מה?"

היא בהתה בי, קולטת את הטעות.

"סליחה סליחה, תגיד שוב את השם"

מצאתי אותך בחדר אחר שנשקף מול שולחן הקבלה של   האחיות. אמא
עמדה על ידך בשיער שהלבין פתאום ואתה ישבת על המיטה. אמרת שיש
לך כאבי תופת כמו פסי מתכת מתוחים שחובקים ומחשקים את החזה
בעוצמה. הרופאה אמרה שתכף מורידים אותך לטיפול נמרץ. מיד
כשיגיע המוניטור הנייד.

המוניטור לא הגיע שעה ארוכה ואתה ישבת שם מתייסר ונאנק בשקט.

שעתיים וחצי נמשך הסיוט, עד שהגיע והורידו אותך במעלית, שתי
קומות מהפנימית שבקומה הרביעית לטיפול נמרץ בקומה השניה.
שעתיים וחצי קריטיות של המתנה ללא שום טיפול. אולי עדיף היה
שתיפול באמצע הרחוב, מאשר על המיטה בפנימית א'.

"אנאוריזמה" קללו הרופאים:- התקף לב שגורם לצלקת בדופן הלב
שהופכת אותו דק וגמיש ומתנפח כמו בלון. מין בלון רע, שגורם
ללב לאבד את היכולת לדחוף את הדף לעורקים.

שבועיים שכבת בטיפול נמרץ כואב ומתאבל. צרוף קטלני נורא. אחר
כך שולחת לביתך "שבר כלי" לחודש האחרון בחייך.

אני לא גיבור כמוך, אני בכיין. תמיד הייתי, מאז ששנינו זוכרים
אותי. לא היה יום בחיי שלא הייתי מחובר אליך במחשבה. נולדתי
עם פגם מולד. חסרו לי חומרי מרי הורים (תודה לאל, הילדים שלי
כבר יצאו בריאים). מעולם לא מרדתי ולא המריתי. הערצתי ואהבתי
אותך
ממקומי כילד, בלי יכולת לראות בך אדם רגיל.

עשרים שנה. שום דבר לא השתנה. אותו הבור, אותו כאב, אותה
תחושת ילד כלפיך וים של רגשי אשמה על מה שאפשר היה אולי ובעצם
לא.