כמו שהוא בא ככה הוא גם הלך.
הבחור שפעם היה לו פוני ושרביט ירוק שעושה רעשים... דה קינג
אוף דה קסל...
היה לנו צב, בעצם צבה, אושר עילאי בגיל 8! משהו משותף לי
ולילד.
הייתי חולמת עליו שאולי הוא ירצה שנהיה חברים אבל הוא הסתכל
לכיוון אחר.
ואז הוא הלך, עבר למקום שאז היה נראה לי רחוק... המשכתי בשלי
והמשכתי לגדול.

מי היה מאמין שהגורל כזה עוצמתי? אחרי שנים הוא חוזר לי לחיים.
הפעם בלי צב, בלי שרביט רק הוא והחומות שלו.
חומות שחשבתי שאפשר להפיל, אני קטן עלי הדברים האלה מזה
חומה...
ונפגשנו...
בלי שום מושג מה יהיה אבל שנינו יודעים שזו סיטואציה מוזרה.
פחות מיממה אני מוקסמת ולא מאמינה שהוא פתאום בחיים שלי שוב.
כותב לי, מצייר לי מדבר איתי על היוצר הגדול והמחשבות נודדות
לעתיד משותף.
לא יכול להיות שזה אמיתי...

זה לא.

באותה "סערה" שהוא נכנס לחיים שלי כך בדיוק הוא יצא.
השאיר אותי להמשיך בשלי, לגדול.

דבר של פעם בחיים.

החיים של פעם.