כל הדרך נסעתי כשראשי מונח בידייך, והן עוטפות אותי במן צורה
מגינה כזו..
אבל הרגשתי שזה לא בא ממך.
ידעתי שכל העניין היה כי ביקשתי ממך, לעשות לי שיהיה לי נח.
ואתה, כמו ילד טוב, ומנומס, עשית בדיוק כבקשתי. וכל הדרך,
נשמתי אותך, והתענגתי על המגע הזה שהוא למעשה לא יחיד ומיוחד,
עם מישהו.
התענגתי סתם, כי אני בכלל לא רוצה איתך דברים כאלה.
נשמתי אותך כל הדרך, מיואשת, חנוקה, ולא ידעתי מה אני רוצה.
עדיין איני יודעת.
כל הדרך שיננתי במחשבותיי את המילים, "תהני מזה, תרגישי אותו,
כי עוד מעט זה חולף, כאילו לא היה פה בכלל".
מיואשת, כי אני מחכה למישהו שיגן עליי ככה, כבר כל כך הרבה
זמן, למישהו שיהיה לי איתו לשם שינוי, משהו שרק לי יש איתו,
ולא לעוד מאה אחרות.
משהו שהוא רק של שנינו, משהו אישי, אינטימי.
מיואשת כי אין לי כזה, ואני רוצה לבכות אבל לא מצליחה.
חנוקה, כי אני בכלל לא צריכה להישען עליו ככה, כי הוא לא צריך
להגן עליי, הוא לא זה שיהיה שם בשבילי כל הזמן, הוא לא זה
שידבר, שילטף, שיתמוך שיעשה איתי כייף, שישמח, שיאהב- הוא לא
זה.
המישהו הזה, עוד לא הגיע, ואני מחכה לו כבר שנים שיגיע. איך זה
באמת, שאין כזה אחד. והרי מה כל כך רע בי? אני שואלת, למרות
שאני מודעת לכל חסרונותיי, ויודעת שיש הרבה כאלה.
מישהו חכם פעם אמר לי, לטפח את היתרונות שלי, ולהיות מודעת
להן, פחות מלחסרונות שלי, ולא לנסות כל הזמן לשנות את עצמי.
אבל משום מה, קשה לי נורא להיות עצמי. זה הדבר שאולי הכי קשה
לי לעשות.
אולי כי אני לא שלמה עם עצמי, אולי כי אני מסתכלת יותר מידי על
אנשים אחרים. אולי כי אני פרפקציוניסטית מידי, ומרוב
הפרפקציוניזם, הכל יוצא לי דפוק, והכי גרוע שאפשר.
ישבתי לידו היום שעות, וניסיתי להיות עצמי. אבל לא הצליח לי,
אני לא יכולה להיות עצמי, כי עצמי היא קשה קצת, ולא לטעמי.