"זאת אצילות נפש לא לתת לזה להתפוצץ."

כשמתי כאן, בדיוק במקום הזה
האספלט חילחל אל הצוואר שלי
ויותר מהכל
רציתי
להקיא צינורות ביוב, חוטי חשמל ורמזורים החוצה-חזרה-למקורות.
לא היו נשיקות-פרידה מרפרפות על עור דק
שמרשרש כמו נייר אורז,
כמו הכובע המיובש של הסינית שמיהרה בשדות המוצפים.
היינו אני והאספלט.

(לא סיפרתי, אני מצטערת,
לא סיפרתי / לא לחשתי / לא הזכרתי / לא אמרתי
איך פעם לא הייתי כזאת)

והיה גם פחד מוות. נובט-צומח-
צווח

(איך מתים:
אורזים את הנשימות, מתייקים את השברים
בעדינות של ארכיאולוגים
דוחסים הכל פנימה פנימה -)