לאחרונה הוזמנו אני וזוגתי לארוחת ערב אצל חברים בבית צפאפא.
עד אותה העת ידעתי היכן ממוקמת בית צפאפא. בשיפולים הצפון
מזרחיים של שכונת גילה הירושלמית. שכונה ערבית טובה בלב
ירושלים. כל פעם שהיינו נוסעים בכביש העולה לגילה, הייתה בית
צפאפא מצויה משני עברי הכביש, אבל אף פעם לא ממש הבחנו בה שלא
לדבר על כך שמעולם לא נכנסנו לסייר בה ולתהות על קנקנה.
הזדמנות פז שכזו נקרתה בדרכנו בעת שהוזמנו לאותה ארוחת ערב
חגיגית.

הירידה מהכביש המהיר העולה לגילה לא מסגירה כי זה עתה אנו
נכנסים לשכונה ערבית. אך מייד לאחר שעברנו את הסיבוב הראשון
נתגלתה בית צפאפא האמיתית, סמטאות קטנות וציוריות, מכולות
צבעוניות ואי סדר שגורם לתמונה להראות מושלמת. כמובן שלא מייד
מצאנו את דרכנו ומכיוון שאין אנו מאמינים במכשירי ניווט
לוויינים ובשאר אביזרי היי-טק, וגם כי אין ברשותנו את הפרוטה
לרכשם, סרקנו את הכפר עד שמצאנו לבסוף את יעדנו.

בית בן שלוש קומות מטופח למראה קידם את פנינו. החבר עמד בכניסה
מחייך, ולאחר קבלת פנים נימוסית נכנסנו פנימה אל הבית החם. זה
היה בית ערבי טיפוסי שעוצב ברובו על ידי פינות הישיבה והאירוח
שבו. פינת אירוח ראשונה מוקמה בסמוך לדלת הכניסה, פינת אירוח
נוספת, מפוארת יותר הייתה בסלון, וביניהן מעט שטחים פתוחים
המשמשים לתמרון ולהנחתם של שולחנות קפה קטנים אך יעילים למדי.
הבית היה מלא בניחוחות מעוררי תאבון ולא הצלחתי לשלוט בתמונות
של המאכלים המזרחיים האהובים שחלפו בראשי.

לפני שהגענו דיברנו, זוגתי ואני, על כך שנשתדל לא לדבר על
פוליטיקה ולא על דברים נפיצים ורגישים שעלולים להפוך את המעמד
הנעים למביך. שיחת חולין שניהלנו בפתיחה הייתה מבטיחה, קצת
סיפורים ובדיחות שנועדו לשבור את הקרח. הקרח אכן הופשר לאיטו
והאווירה הפכה קלילה יותר. לאחר זמן מה עברנו אל הסלון, שולחן
האוכל היה ערוך למהדרין, ישבנו סביבו ובנות הבית כמו סרט נע
אנושי העמיסו את השולחן בכל טוב. עלי גפן ריחניים, אורז צהוב
עם שקדים וצימוקים, עוף ממולא, סלט טבולה עם המון בורגול ועוד.
האוכל היה טעים מאוד ועד מהרה שבענו לחלוטין. כמו פולנים טובים
דחפו בנו בני הבית לאכול עוד קצת, ועוד קצת ועוד קצת. עד
שהרמנו מפית לבנה בכניעה.

מהסלון  נדדנו שוב אל פינת הישיבה שסמוך לדלת, קפה מהביל הוגש.
הקפה היה כל כך חזק ואנו נוכחנו עד כמה הוא השפיע עלינו רק
כאשר התהפכנו על יצוענו מספר שעות לאחר מכן כשאנחנו לא מצליחים
לעצום עין. בזמן שתיית הקפה ישבתי לצד אימו של חברי, אלבומי
חתונתו של חברינו שנערכה מספר חודשים קודם לכן עשו את דרכם
בינינו. אך במקום לעלעל בהם שוחחתי איתה. לא קל לחיות כערבי
בארץ ישראל, את זה אני יודע כבר הרבה שנים, אך אולי יותר קשה
לחיות כערבי ישראלי. המחסומים בכבישים, החשדנות האין סופית בכל
מקום והשנאה. הרבה כאב יצא ממנה בשעה שהיא סיפרה לי את הקשיים
המוערמים עליה כל יום. השיחה הופכת לפוליטית אך הדברים הנאמרים
בה, הושמעו בנימוס ולא בהתלהמות, הייתה הקשבה והתייחסות מצד
כולם והיה בזה משהו מנחם. הפתרונות האמיתיים יוכלו להגיע רק
לאחר שבאמת יקשיבו לבעיות והקשיים של הצד השני.

יצאתי עם החבר לעשן סיגריה במרפסת. היה קר מאוד בחוץ. במרחק לא
רב נמצא הכביש העולה לגילה, ובמרחק זריקת אבן מעלינו בתי
השכונה היהודית. הסיגריה הסתיימה וכך גם ביקורנו, השעה הייתה
מאוחרת. הודינו לחבר ולמשפחתו מקרב לב על נדיבותם הרבה וחזרנו
הביתה.

לאחרונה למדתי שישנה תופעה מסוימת במוחנו אשר לא מאפשרת לנו
להבחין במשהו שאנו לא מכירים. כלומר, אם אני לא מכיר צורת קיום
כל שהיא, כמו לדוגמא עב"מים, אז אני לא יכול להבחין בה בעיני
גם אם היא נמצאת ממש מולי.    

באותו הלילה הכרתי לראשונה את בית צפאפא, ומאז בכל פעם שאנו
נוסעים על הכביש העולה לגילה אני רואה את בתיה משני עברי
הכביש.