לאחר כחצי שנה...
כחצי שנה לאחר הנסיגה החלו חוזרים הפליטים הלבנונים הביתה.
תחילה בודדים ולאחר מכן בזרם דק אך רציף. החזרה הייתה מלווה
בחששות בעקבות סיפורים מלבנון אודות אלו אשר שבו. חלקם, כך
סופר, התבקשו לשלם קנס לא קטן לממשלת לבנון. אחרים נשלחו
לתקופות קצרות או ארוכות בכלא. אנשי החיזבאללה לא הצטרפו לצלב
האדום מצד אחד, אך גם לא עינו בשיטתיות את החוזרים ובני
משפחותיהם.
חווית הפרידה השנייה התרחשה גם היא במעבר. אמנם מרוחק כמה
עשרות קילומטרים ממעבר פאטמה דרכו נכנסו לארץ, אך עדיין על
הגבול הלבנוני, מעבר ראש הנקרה.
אך ראשית, טרם נגיע למעבר, מעט רקע על השהייה בארץ שהייתה
בלשון המעטה קצת בעייתית. מצד אחד רצו הלבנונים להשתלב כמה
שיותר מהר בחברה הישראלית, הם למדו בשקדנות את השפה, חיפשו
לעצמם פרנסה בקרב הישראלים ועם זאת עדיין ניסו לשמור על
צביונם הלבנוני. מהצד השני הישראלים ברובם גילו אמפטיה לנושא
אך מעטים שינסו מותניים והצטרפו למאמצי השיקום ובכך לא סייעו
להשתלבותם של אלו במעגל העבודה והחברה. הערבים הישראלים
הגדילו לעשות בכך שהתייחסו בזלזול ללבנונים ונהגו לכנותם
בוגדים. כאמור גם מהם לא הגיעה הישועה. בעלי מפעלים וחברות
כוח אדם לא התלהבו להעסיק את הפליטים שהיו נטולי הכשרה
מקצועית כלשהי (אף בעל מפעל לא חיפש מפעיל מרגמה מקצועי), כך
שהעול הכספי נפל ברובו על כתפי המדינה שנתנה מענקי סיוע מדי
חודש. הלבנונים אשר ראו את הכסף מגיע גם כשלא יצאו לעבוד
העדיפו, ברובם, לשבת בבית ללבוש פיג'מה ימים שלמים ולהתלונן
באוזני כל מי שהסכים לשמוע. וגם מי שלא הסכים, שמע.
במחצית השנה הראשונה הקשבתי לאין ספור שיחות בעת שביליתי
במחיצת ידידי הפליטים בכפר הנופש באשקלון. התקופה הייתה קשה
ביותר. השעמום אכל את האנשים מבפנים, ימים שלמים היו מעבירים
בשיחות פוליטיות נוקבות. הקפה נלגם בכמויות מסחריות, סיגריות
נשאפו לתוככי הריאות המעושנות ועשן סמיך אפף את מרבית החדרים
בכפר הנופש. אנחנו, אנשי הצבא היינו עסוקים מבוקר ועד ערב
בהקשבה לסיפורים ובחלוקת ציוד כגון   בגדים, חיתולים, כלי בית
ועוד. כעבור זמן מה התווספה למשימותינו מטלה נוספת, החזרתם של
אלו החפצים בכך, ללבנון.
באחד מאותם הימים בא אל משרדי קצין הנדסה לבנוני שהייתי מיודד
עימו עוד מהתקופה בלבנון. אני הייתי ספון בכיסאי, מחשב את
מלאי הגרבר שבמחסנים. "עומר" הוא פנה אלי, "אפשר לדבר איתך?".
את המשפט הזה הייתי שומע פעמיים. פעם ראשונה כאשר היה בא אלי
מישהו מהם לבקש עוד חיתולים לתינוק. והשנייה, (הפחות נעימה)
הייתה כאשר האדם הפונה ביקש לשוב הביתה ללבנון. "ח'פאדאת?"
(חיתולים?) ניסיתי את מזלי וחששתי שהוא לא יהנהן ויחייך. "לא
יא עומר, באדי אירג'ע עא-לובנאן" (ובתרגום חופשי, קח אותי
הביתה).
ביקשתי ממנו לשבת, מזגתי לשנינו קפה. הבחור היה קומיקאי לא
קטן, הוא היה מספר לכולם בדיחות ימים שלמים והיה הרוח החיה של
כפר הנופש. "אתה צוחק", אמרתי. "לא" הוא ענה "היום לא באתי
לספר בדיחות", הוא חייך חיוך קטן והדליק לעצמו סיגריה. האישה
לוחצת, הוא הסביר, הילדים רוצים גם הם לשוב הביתה, מתגעגעים
לסבא וסבתא שלהם. חוץ מזה, הוא הוסיף, לבנון תמיד תהיה הבית
ובמוקדם או במאוחר נחזור. לא הייתי מורגל בשיחות שכאלה, באותם
הימים נדיר היה שאנשים ירצו לחזור ללבנון. הבהרתי לו את
הסיכון שהיה טמון בחזרתו, שכן היה קצין גבוה אך הוא היה נחוש
בדעתו לשוב הביתה.
לאחר שסיימנו לשתות את הקפה הוצאתי את פנקס החוזרים ללבנון
ורשמתי את שמותיהם של בני משפחתו. הודעתי למנהלת השיקום
ולמפקדי. "אללה מעכ" (שאללה יהיה עמך) בירכתי אותו בעת שיצא
וידעתי שהליווי של משפחתו אל ראש הנקרה יהיה קשה.
ביום החזרה ללבנון עלו מספר משפחות למיניבוס. ידידי העלה את
משפחתו על המיניבוס ועישן איתי סיגריה לפני הנסיעה הארוכה.
שתי המזוודות עימם הגיע מלבנון היו עמוסות לעייפה ממזכרות
שליקטו (חולצות של "כללית מושלם" וכובעים של "האגודה למען
החייל"). "אני שמח לחזור" הוא אמר, "מפחד אבל שמח". "אני לא
אשקר לך" השבתי, "הייתי רוצה שתישאר פה איתנו, אבל אני בטוח
שזה הצעד הנכון ביותר בשבילך ובמיוחד בשביל המשפחה".
הדרך למעבר בראש הנקרה חלפה באיטיות ובשעת צהריים מאוחרת
הגענו למעבר.
שוב גבול, שוב מזוודות, שוב אנשים בוכים, מתרגשים, חוסר
וודאות אפף את כולנו. עמדתי ליד המחסום והתחבקנו. זו לא פרידה
של מישהו שנוסע לדרום אמריקה או להודו. זו לא פרידה מחבר שאתה
יודע עמוק בפנים שעוד תיפגשו. זו פרידה סופית מאנשים שהסבירות
שתפגוש אותם שוב, קלושה כמעט לחלוטין. הילדים בכו, ההורים
ניגבו דמעות אחרונות והופ, צעד קטן והם בלבנון, בבית. שאלוהים
ייתן לך כוח איחלתי בלב בשקט והסתובבתי. גם לי האירוע לא היה
קל והעדפתי לזוז משם בחזרה למיניבוס.
שני חיילי הנדסה ששמרו במחסום ראו שנפרדתי מהלבנונים ושאלו
אותי מהיכן אני מכיר אותם, "מלבנון" עניתי " מהימים שעוד
היינו שם". "מסכנים" אמר אחד מהם, "חוזרים אל הכלא ואל
הבלגאן". חייכתי אליו והמשכתי לרדת לכיוון המיניבוס. ידעתי
שהכול בסופו של דבר יהיה בסדר והם ישובו לביתם בשלום ושברגע
המסוים הזה, מסכנים הם בטוח לא. עוד מבט אחד אחורה והאוטובוס
של האו"ם עם המשפחות עליו מתחיל להתרחק, וכמו בסרט של פליני,
הכול מרגיש כמו הזיה, הגוונים משתנים לשחור לבן, התמונה זזה
לאט ומוסיקה קלילה ממלאת את האוזניים. טפיחה על הכתף מקיצה
אותי מהחלום, העולם חוזר להיות צבעוני, אני מסתובב ורואה את
נהג המיניבוס. "בוא חמודי", הוא אומר, "יש לנו דרך ארוכה".

חלק א' http://stage.co.il/Stories/625046 -