יום שבת 24/12 שעה 23:30. אני וזוגתי ממהרים להשתתף במסיבת
יום הולדת חשובה. אנו שמים פעמינו אל העיר העתיקה ומבקשים
להגיע אל אחד ממוקדי החגיגות. יותר נכון לקרוא להם טקסים.
מיסת חג המולד תחול הלילה ואנו, שבדרך כלל בלילות גשומים
מעדיפים להישאר בבית מול הטלוויזיה ולתת לאותם כתבים להירטב
בעודם מסקרים את הטקסים הללו, מוכנים להרפתקה. שכבות של בגדים
ומטריה גדולה וורודה.
רחובות העיר העתיקה ריקים ורטובים. מדי פעם חולף על פנינו
עובר אורח בהליכה מהירה. המוני האדם הצפויים להשתתף במיסה
אינם נראים ברחובות. יורדים ברחוב דויד עד לפניה ימינה לרחוב
מוריסטן. ברחוב זה, סמוך לכנסיית הקבר, נמצאת כנסיית הגואל
הלותראנית ולשם אנו שמים פעמינו. השוק שוקק החיים שהובטח באתר
אינטרנט ממנו התעדכנו, כנראה נשאר בגבולות אותו האתר. בתוך
הכנסייה כבר הייתה המיסה בעיצומה. המוני אדם התכנסו בפנים.
החלל היה מואר על ידי מאות נרות. תפילות נישאו בלטינית
ובגרמנית. תפסנו מקום באמצע ההיכל ונתנו לצלילי העוגב לשאת
אותנו. האווירה הייתה מחשמלת. אין כל ספק שרוח קדושה אפפה את
המקום ושמרה על מאות המתפללים שבפנים מלהידלק מאחד ממאות
הנרות שהיו פזורים על גבי הכיסאות. כמפקדה הגאה (במיל') של
עמדת הג"ס, עלי לציין שלא הייתי מאשר את המחדל הבטיחותי של
נרות חשופים ומאות מעילי פוך דליקים. אך כפי שאמרתי, דרך
האמונה חזקה היא מכל ושומרת על ההולכים בה בשבע עיניים.
הטקס הסתיים במהרה ואנו נותרנו בפנים, סופגים את האווירה
המיוחדת.
בדרך החוצה, שאלנו את נער הכנסייה שעמד בכניסה אם הוא יודע על
מיסה שנפתחת בשעה זו במקום אחר בעיר העתיקה. לאחר הרהור קצר
הוא שלח אותנו לכנסיית הדורמיציון שבהר ציון. פסענו במהירות
לכיוון הכנסייה ובליבנו שאיפות להמשיך את הרגשת הקדושה שאך
טעמנו קצת ממנה בכנסיית הגואל.
בכניסה הבנו שהמצב פה הוא קצת אחר. תור של ממתינים חיכה
בסבלנות להיכנס. לרגע חשבתי שזו מסעדה חדשה שנפתחה, הרי
העומדים בשער נראו כחבורה עליזה של בליינים ירושלמים. חלק
עישנו, חלק סיפרו חוויות מהאוניברסיטה וחלק (אני לא ממש בטוח
אבל אולי) היו נוצרים שבאו לחלוק כבוד ליום הולדתו של משיחם.
ברגישות אך באסרטיביות חדרנו אל הכנסייה. בפנים המוני אדם.
מצטופפים ומקשיבים. התחושה הייתה שונה לגמרי. ראשית, הכנסייה
הייתה מוארת. שנית, היה רעש של פטפוטים. שלישית, הכומר שניהל
את הטקס ברך את כל "המאמינים החדשים" שבאו לקחת חלק ולשמוח
בשמחה שלהם. הוא סיים את ברכתו בבקשה לשמור על השקט במהלך
הטקס ולכבות טלפונים ניידים.
היה קשה בהחלט להיכנס לאווירה הקדושה והחגיגית. המיקום שעמדנו
בו היה מעט בעייתי כיוון שהיה נתיב יחיד לאנשים רבים שיצאו
ונכנסו, נזיר בעל זקנקן צרפתי עמד לצידנו כאשר בשתי ידיו הוא
אחז את ספרון התפילות. מבטו היה מיוסר בשעה שהביט בדמותו של
ישו הצלוב. בהיתי בו ממושכות ולא היה באפשרותי לפסוק האם היו
אלו מחשבותיו הנודדות על הצלוב שייסרו אותו או הדחיפות
והמרפקים שהותירו בו תיירי עכבר העיר. הדקות נקפו, האוויר
התמעט ואזל עד שברגע מסוים החלטנו שזה הזמן הטוב ביותר לשוב
אל הבית החם (הרדיאטור הושאר דולק לצורך כך). בדרך אל הרכב
חלפו על פנינו עולי רגל חביבים, כולם בגיל המצוות שככל הנראה
קיוו למצוא לוקיישן חדש ומרתק לאפטר פרטי. הם פנו אלינו כדי
לקבל הנחיות למיקומה המדויק של הכנסייה ושאלו האם החלה כבר
המיסה ומי מתקלט הערב. "די ג'י   סקאזי, תיהנו" עניתי
אינסטינקטיבית תוך שאנו מתרחקים בנחישות אך ברגישות.
סמוך לשער יפו עצר אותנו זוג ממושקף, הגבר פנה אלי ושאל אם
אני יודע על איזה מיסה באזור, הוא חייך אלי בביישנות של אדם
זר המבקש הנחיות למיקומה של חנות סקס והיה נידמה שהסיטואציה
מביכה אותו, גם אותם כיוונו אל הדורמיציון. מה לעשות, אם
יח"צנים - אז עד הסוף (חוץ מזה לא ידענו על אפשרויות אחרות
והרגליים החלו להירטב).
לאחר שהשכבתי את כל הציניות שבי לישון   (והיה לי קשה, היא
ממש
הייתה ערנית), לא נותר אלא לברך על ההתעניינות הגדולה שנתקלנו
בה. לא משנה הגיל והסיבה, בסופו של דבר כמה מאות צעירים עשו
את דרכם בלילה קר במיוחד אל לב העיר העתיקה כדי להשתתף בטקסי
המיסה. שאפו לכולם.
חוץ מזה, נסיים בעצה מקצועית קטנה. אני ממליץ בחום לבעלי
הפאבים בירושלים ללמוד דבר או שניים מהנוצרים - רק הם יודעים
להוציא המוני צעירים אל רחובות העיר בקור של ארבע מעלות ובגשם
זלעפות כדי לדחוף ולהידחף מבלי שהובטח בקצה התור חמישים אחוז
חינם על בירה מהחבית.