משאית חבוטה עשתה את דרכה במעלה התלול המוביל ממארג' עיון
לכפר עישייה. ממרחק, באור היום נצצו גגות בתי הכפר
באפרוריותם. הצבע השולט בעמק בו נמצאו אותם הבתים היה שזור
בגווני האפור והירוק. לצידם במרחק לא גדול היה ממוקם מוצב
עיישיה ואליו שמנו פעמינו. האזור הפסטורלי והשליו היה יכול
להיכלל בלי ספק כאחד מעשרות אתרים מומלצים אחרים המובאים
בספרי הטיולים לאזור. אבל במקרה שלנו לגורל ולמזל הייתה
התערבות אחרת. לבנון אולי הייתה פסטורלית למראה, אך מבעד
לאיפורו של הטבע שכנה מפלצת רוחשת ובוחשת, כזו שלא תאפשר
לחייל תמים ליהנות מנסיעה קצרה שכזו ממארג' עיון   לעיישיה.
הנהג הדרוזי של הספארי הסתכל בי וחייך, "מה קרה חמודי?,
מתרגשים קצת?".
"בערך" השבתי, "פעם ראשונה שאני נוסע לעיישיה ולא הייתי רוצה
לפספס את הנוף".
"אין כמו לבנון", הוא המשיך, "הבחורות, הנוף, האוכל ובעיקר
המוסיקה". הוא מנה לפי סדר יורד את כל הסיבות הטובות להיות
לבנוני.
באותה התקופה לא סגרתי ולו חודש בודד על אדמתה המפתה של
לבנון, רק סיימתי את קורס הקצינים והתחלתי את ההשלמה החיילית
והמדינה הערבית הייתה זרה לי. הלבנונים עשו רושם של עם חברותי
למדי אבל מעבר לכך לא התעריתי הלכה למעשה באורחות חייהם
שנותרו זרים   לי עד אותה נסיעה לעיישיה.
"מוסיקה ערבית אתה מכיר?" הוא שאל תוך שהוא מוריד הילוך ומאלץ
את גרוטאת הפלדה לזחול בשיפוע הכביש. "לא" עניתי. "בוא" הוא
אמר "אני עכשיו מדליק אותך עם זמרת לבנונית, קוראים אותה
נגו'אה קאראם". "כן... נג'ואה" הנהנתי לעצמי וחשבתי שלאשכנזי
כמוני הכי מתאים עכשיו באמצע לבנון כשכל רגע טיל סאגר יכול
לעוף לכיוון השיירה לשמוע מוסיקה ערבית, ולא סתם מוסיקה אלא
את נג'ואה קאראם. הוא הדליק לעצמו סיגרית טיים והשתעל, ובעודו
ממלמל לעצמו משהו על נזקי העישון חיפש בקדחתנות בתא הכפפות
(תוך כדי נסיעה במעלה המייגע). הוא מצא לבסוף את מבוקשו.
הכניס את הקסטה לטייפ ולחץ פליי.
בשביל להיכנס לקונטקסט הנכון, חשוב לי להסביר את הסיטואציה
הזו שהתרחשה במקרה הנ"ל במשאית, ומתרחשת בכל פעם שאנחנו
נמצאים על פי תהום, בצומת דרכים שממנה אנו יודעים ידיעה תת
מודעת שחיינו כפי שהכרנו אותם עומדים להשתנות. זה קורה למשל
ברגע הראשון שאנחנו מבינים שאבא כבר לא מחזיק את האופניים
מאחורינו (כמובן שכדי להבין את זה צריך לסובב את הראש אחורה
ואז הבלבול, ההתרגשות והראש המופנה לאחור גורמים לנו ליפול).
הנפילה במקרה של האופניים לא מורגשת בגלל הרגשת האופוריה.
הנפילה במקרה של המשאית הייתה פשוט נעימה יותר. באמצע לבנון,
צלילים ממלאים את הקבינה הסגורה, ד'רבוקות, אורגנים, כינורות
והקול הגבוה והחצוף של נג'ואה קאראם. הרמוניה נסתרת בדרך כלל
לאוזן המערבית שנחשפה במלוא מורכבותה ופשטותה לאוזני שלי.
אהבה מרגע ראשון שהובילה אותי במשך השנים שעברו להן לאסוף
מספר לא מבוטל של דיסקים וקלטות. זמרים לבנונים, מצרים,
ירדנים וסורים מילאו את החלל התורן (אוטו, סלון) בקולותיהם
המסתלסלים.
האהבה למוסיקה פתחה לי צהרים רבים אל התרבות הערבית העשירה
וקירבה ביני לבין מכרי הערבים.
הנהג הדרוזי בטח לא יודע איזה תפקיד חשוב הוא נשא על כתפיו
באותה נסיעה. הוא השתעל כל הדרך לעיישיה אבל אני כבר לא שמעתי
את שיעוליו, הייתי במקום אחר, מקיש באצבעותיי את המקצב ומזמזם
את הלחן.
כשירדנו מהמשאית בתוך המוצב, הוא נתן לי את הקסטה. "כך תשמור,
מתנה ממני". הוא אמר, "מתנה לכל החיים?", שאלתי. "זה תלוי בך"
הוא השיב והדליק עוד סיגריה.