אחרי ששמעת את האגדות,
בשורות הישועה של ילדי הטבע,
האמנת בילדי הקריסטל.
לא טרחת אפילו לחפש,
חשבת שהם יגיעו הרבה אחריך.
ואז פגשת באחת.
אולי הראשונה,
אולי השלישית, אבל בטח
מהראשונות ב-
מדבר הרגשי הארור הזה.
הרגשת את החיוך שלה
מחבק את כל העולם לתוכו
כמו תינוק שמושיט ידיו לשמיים.
התפלאת (תמיד בדממה) ללא הפסקה
משפת הגוף, מהעיניים שידעו כל יום
לבשר את הרגש הזוכר של האתמול,
ומהרצון שלך לחבק אותה סתם,
כי היא כזאת - אבל בלי שהיא תדע.
בה (ובשקט, גם בך) פגשת
בהוכחה החורצת כי הרגש הטהור
לעולם יתרומם מעל התבונה והניסיון.
גם אם הכאב שבא איתו לפעמים
יטעה את המרגיש.

אחרי שכמעט והתאהבת בה,
ואחרי שכן התאהבת בה
(באופן אפלטוני להפליא),
אחרי שנטעה בך אמונה
שצמחה למעט ביטחון עצמי
ומעט נחמה (ראשונה?),
נפלת.

הרגש, הצלקות
ולבסוף התבונה
נסכו לתוכך את היכולת
לעמוד לבד,
לא לחכות לישועה
או אהבה.
אבל נראה לי,
שהיה נחמד
אם בלבה היפהפה
והאינסופי הזה,
הייתה מוצאת מעט
חיבה
אליך.




לעיתים תגליות וחוויות
עצומות כמוך,
באות עם כאב.
אבל אני לא מתחרט.
הכאב ידעך והאהבה
לעולם תישאר.