השגרה המייגעת גורמת לי לחוסר יציבות נפשית.

בכל דבר פשוט ויומיומי אני מחפשת את הערך המוסף,
זה שיגרום לי לחיוך קטן, כך על הסף, בין הייאוש והתקווה
אני הולכת, על הקו הדק שבין לקפוץ מאושר
ובין לקפוץ מהחלון, בין היפר-האקטיביות ובין החידלון.

אני לא חסומה וככה לא נראית חומה, אולי רק בור שבחלום
אני צועקת מתוכו 'הצילו', ואין חסים וגם לא כתונת של פסים.
באתר של פשר-חלומות קוראים לזה "התערטלות רגשית"
אז אני לוחצת על "חיפוש חדש" ב-Google כדי למצוא פירוש
פחות בוטה, פחות לוקה בחוסר יציבות נשית.
אין סוף לחיפושים.

החצי השני שלי נמצא במאגרים דיגיטליים.
אייקון של לב שווה לאלף חיבוקים בנאליים
והמסך קורן מחום, אם לא מחר אולי היום
on-line ממש, שלום-שלום, ואין חדש תחת הרגש.

לפעמים כל-כך קשה להבין שכל-כך קל לעשות אותי מאושרת.