אני מוצא אותה שרויה על האדמה ערומה, רדומה.
ישנה בשלווה כל כך דוממה ורקה.

לפעמים אני חושב שאני מגן עליה צופה  ונתנה הוראות, אך אינני.
כבקשתה נעצתי בה את ציפורניי והעברתי לה הרגשה , לא יכלתי שלא
לשים לב שעורה הוא דק ,כחלק, שלא היא נרדמה שוב.
כשישנה עמדתי לידה כשומר ," כהי  לבנה " , ונישקתיה במצחה
ולדרכי פניתי, אל המלחמה.

סתם כך, כשאני לבד בתל היבש, השרוי זרעים של שיחי מידבר,
אני ניזכר בה, ותוהה מה יהיה בעוד שנה אם לא אחזור מן המלחמה
והיא תהיה עשוקה, אז מה ...?

אני זוכר את סוף התעלה כשלידי פצועים , הרוגים ואלו ...ואלו
שלא יכלו לצעוק מרוב הכאבים , ולי רק געגועים...

כשכולי שמח בידיעה שאין יותר  מלחמה לבוש מדים חגיגיים רץ
הביתה לראות שלומה.
יהיה זה חרות על עומקי נפשת לבי בית חשוך ו ריק ,"מה
קרה..?(חשב)
פנים שחורות לא בעצם לבנות יותר מידי לבנות ,אבלות הן היו, זה
לא ישכך.
הפתח ביתי ניגשתי אל הדלת שם עמדה העוזרת לא היה צריך לדבר
רצתי בכל כוחי לחדר שם היא שחבה רדומה כמו שעזבתיה ,"היא
נהייתה חולה מאז שעזבת, נעדרת יותר מידי הייתה רחוק לא ידעת,
זה לא אשמתך ".
כשקרע בירכו ליד המיתה היא שלכה ידה נוגעת בפניו , על קצה
לשונה מילים שנשמעו לו כמנגינה ישנה "פשוט לא , לא הייתה
צריך ללכת למלחמה", היא אמרה.

אחרי זמן מה , רוח חייה עזבה .
ומן הסתם היא מתה בזרועות המלחמה.


"אלו ...אלו שמתו בלי מילים ,והיא רק מתה מן הגעגועים ."