המנורה כבר לא דולקת,
בבוקר הפסיק להיות אור.
אי הבנה משתקת,
ההגיון שהפסיק לעזור.

כשכולם לובשים שחור,
אתה שולח גלויה לבנה,
וכשכולם ניהיים טיפשים,
לך נישארת תבונה.

כשיש סיבה לשמוח,
אתה הולך לבכות בצד.
וכשמחליטים שיחד זה נוח,
אתה נישאר בודד, לבד.

כשכולם עסוקים בלברוח,
אתה עסוק בצפיה.
וכשמגיע סוף העולם
אתה קם לתחיה.

אתה תינוק מגודל,
ואתה זקן שכל רגע נופל.
אתה מאמין באלוהים,
אבל אף פעם לא מתפלל.

אתה כל יום משתנה
כאילו לא יודע מה להיות.
אבל בישבילי אתה הכל
אתה הסיבה לחיות.