הדבר הראשון שהרגיש היה פחד.
הוא לא זכר דבר מלפני כן.
למרות שהמוות עוד היה רחוק, הוא גם היה בלתי נמנע. הדבר היה
הגיוני כמובן, זהו רגש אנושי ומובן בהחלט. אבל בכל זאת, גם
כשחשב מראש על האפשרות שייתפס, הניח שהתחושה העמומה שליוותה
אותו כבר שנים מספר תעטוף אותו.
הפחד היה משתק. עיניו הביטו מזוגגות דרך הצוהר הקטן שבקרון, אך
כל שעיניו קלטו היו קווים מטושטשים וכהים של מציאות חולפות.
מדי פעם חדרה טיפה וניתזה בפניו, תזכורת כואבת לעולם שבחוץ
ולגשם שכנראה יביא למותו.

לכאורה, חבריו לקרון לא היו שונים ממנו, אך כל אחד מהם ידע כי
בסוף הנסיעה, או זמן קצר לאחר מכן, יוצא להורג, ואילו הם
יישארו בחיים, לפחות בתיאוריה.
הוא נראה כמותם, לחם כמותם, דיבר כמותם, אך היה שונה. זאת הם
ידעו, והאויב היה יעיל מדי בכדי לפספס זאת.

הרוח שנשבה דרך הצוהר הייתה מקפיאה. לרגע חשש כי שריריו לא
ייענו לו, אך תוך מאמץ קל פרקי ידו האחת החלו לשפשף את ידו
השנייה. הקור לא נעלם.
שקשוק גלגלי הברזל ונהמת הרוח היו כמו שני מתאגרפים החליפים
מהלומות זה בזה, מתחרים מי יגבר. הקור לא נעלם.
כמו צופה מהצד, ראה את גופו רוטט, אינו מסוגל להשפיע, חסר
אונים. הוא הצמיד את ידיו וסגר עליהן את ירכיו, מתכדר לכדור,
שוכב על צידו. רצפת העץ הייתה קרה ורטובה. ריח של עץ רקוב מילא
את נחיריו, אז הרגיש נזלת מטפטפת מאפו אל פיו. הוא שלח את ידו
השמאלית וניגב את הנזלת בשרוולו. אילו רק יכול היה לסגור את
הפתח הארור!
הפעם האחרונה שראה שמש הייתה בציור ששלחה לו בתו. "זה כל מה
שחשוב" שינן, מנסה לזכור מדוע נכנס למלחמה המזופתת הזו
מלכתחילה. הוא זכר שכעס.
הוא זכר את השנאה היוקדת לאויב, לווירוס שאכל את אירופה,
למכונת ההשמדה הנוראה. איך יוכל להסתכל בעיני בתו, חשב. איך
יוכל לחנכה לעמוד על שלה מול בריונים בביה"ס בעוד שהוא עצמו
אינו מתעמת עם הבריון של אירופה?
ואפילו שהמלחמה עדיין לא התדפקה על דלתות ביתו, הרי יש עוד
אלפים כמוהו, שלהם בנים ובנות בדיוק כמותו, והם שקועים עד
הצוואר במלחמה.
ואפילו שידע כי אין אלה אלא תעמולה זולה וסיסמאות, האם באמת
יכול היה להרשות לעצמו לעמוד מנגד? לא, הוא לא יכול היה לשתוק.
רק לא חשב שייפול בשבי. לפחות לא כשהיה בבית, לא אז.

הקור המשיך להציק. גם המחשבות על החמימות בבית לא עזרה. בכוח
ניסה לחקוק את דמותה של אשתו, את צחוקה המתנגן של בתו.
שוב נזל אפו. הפעם ניסה לשאוב פנימה את הליחה. צמרמורת עברה
בגבו ומתוך רפלקס קימר אותו. רוח פרצים הלמה ואילצה אותו לשוב
לתנוחה העוברית.

הוא היה צריך למצוא איזושהי דרך להפיג את התסכול שהרגיש. הוא
אגרף את ידו האחת והלם בשנייה, אולי כחלק מריטואל של הלקאה
עצמית, אולי פשוט משום שרצה להסב כאב ורק גופו שלו היה בהישג
יד. הוא בעצמו לא היה בטוח מהי הסיבה.

הוא הכריח עצמו לבהות בקורות העץ החשופות שהיוו את דפנות
הקרון. כעת ניסה לספור כמה סדקים וחרכים היו בקורת העץ שהיישר
מלפניו. לאחר החרך ה-58 נתקלו עיניו בצוהר הקרון. זו הייתה
הפעם הראשונה שהבין כי הבריחה אפשרית.
על אף שקול ההיגיון אמר לו לחדול, הוא לא יכול היה להפסיק
מלתכנן את מהלכיו.
ראשית, יקום על רגליו ויתמקם ביציבות אל מול הצוהר, פרויקט
כשלעצמו, לאחר מכן יכופף את קצו המשונן של התיל בעזרת המגף או
ידו - אם לא יגיע, עד שייתפס בחרך הקרוב לצוהר. משלב זה כל
שנותר לו לעשות יהיה להשתחל אל מעבר לצוהר ולקפוץ בדיוק ברגע
המתאים.
תכנית מטורפת ורבת פרצות, אחת שאדם מיושב בדעתו יידחה על הסף,
אולם אם למד משהו בזמן שירותו הצבאי, היה זה להתעלם מצו
ההיגיון.
היה עליו להעריך את מהירות נסיעת הרכבת - מעין פשרה בין הרצון
להיגיון. כמו מאיץ בו לצאת מהקיפאון, הוא הרגיש את אותו לחץ
שצץ רגע לפני שצריך לחרבן.
בטנו קרקרה והרוח הלמה בראשו. למרות זאת קם, במאמץ מה, וניגש
להציץ דרך צוהר הקרון. עשה רושם שתפילת מוריד הטל עשתה את שלה
בקיץ שעבר - אדמת הסחף, שדומה כי עוד רגע תספח אליה גם את
מסילת הברזל, תהווה כר נחיתה נוח אם אכן יקפוץ. "זה יהיה מאד
גבולי", חשב.

לפתע פנה הקרון בחדות. ראשו הוטח בחוזקה בדופן הקרון. כמה
סנטימטרים ימינה יותר והיה משופד על גדר התיל. אולם לא היה זה
המקרה, ומכך שאב עוצמה. מזה שנים שהפסיק להאמין בבורא עולם בעל
יד מכוונת, אולם דווקא בתוך התופת הרגיש בטוח לשוב לזיכרונות
ששכח מזמן. סלסולי החזן התנגנו בראשו, בוקעים מפינה אפלה
בזיכרונו, קינה חרישית לעולם שזנח, שגברה אפילו על רוח הפרצים.
הוא עצם עיניו ונתן למנגינה לסחוף אותו.
הוא נזכר ביום חתונתו. הוא עוד ניסה להשיג מחיר טוב על החופה -
וגם היה מצליח אילולא הוריו שסירבו לקחת את הסיכון שלא תהיה
חופה כדת וכדין.
"הרי את מקודשת לי" מלמל, והסיר את ההינומה בראשו. כל השאר
התערפל.
הוא רצה לשוב ולראות את הפנים שהתאהב בהם.

אט התחלף גל החום שזיכרונותיו הפיחו בו בצינת הקרון המוכרת.
הוא הביט בחבריו, מבטו נודד ללא מטרה. היו אחדים שניסו לישון,
היה אחד שלא הפסיק לפתוח ולכפתר מחדש את כיס חולצת החאקי. לרגע
היה נדמה לו שהיה אחד שניסה לשיר. סביר להניח שהייתה זו רק
אוושת הרוח. תחושת מחנק וסגר אפפה את הכל. למרות זאת, עיניהם,
דומה שהיו חלולות, לא הסגירו דבר מלבד האדישות שנוצרת נוכח
חוסר אונים.
הוא היה חייב לצאת. עמדו בפניו שתי ברירות: האחת, להישאר קפוא,
להתכופף כמו קנה במבוק ולחכות לשוך הסערה. השנייה - לברוח.
העניין לא היה פשוט, אך היה עליו לצאת. האם לברוח ולהסתכן
במיתה? ואם יצליח, להשאיר את חבריו לזעמם של השומרים?
אם לא יעשה דבר, ייצא מן הקרון חי. אפשרות זו לא ניחמה אותו
כלל, שכן הבין שאפשרות זו הייתה הגרועה מבין השתיים, לאחר שחשב
עליה לעומק. המחשבה של חיים בצל הפחד, ממוות שיטתי ושרירותי
כאחד, מוות הסר למרות השומר הנאצי ומפקדו העליון, הייתה מאיימת
לא פחות. כך או כך ידע כי הסיכויים לחזור הביתה קטנים עם כל
מייל שעובר.
רעד הפחד שב אל עצמותיו. כעת הבין שהיה חזק יותר מכל צינה שחש.
ספק היה זה פחד שלא יחזור עוד, ספק פחד ראשוני יותר, של חיה
שניצודה, רובצת מדממת ומחכה לצייד שיסיים את מלאכתו. בתוך תוכו
כבר ידע את התשובה, אך לא יכול היה לגרום לה לצוף אל תודעתו
ולבטאה במילים ומעשים. עדיין היה בו חלק שקיווה כי אם יצטנף
לכדור קטן, כל הקור, הכעס שהרגיש, צחנת הקרון, הדילמה הלא
אנושית שהועמד בפניה, הדיכאון והרעב שהחלו לכרסם בו, כל אלה
ייעלמו והוא ישוב להיות חייל בצבא הוד מלכותו, נלחם באבירות
במלחמה בה לא ימות אף ידיד והאויב ייכנע עוד לפני שיפגוש בו.

שילוב מעניין זה, הרעב והדיכאון. האחרון נבע מהעובדה שלא יראה
עוד את משפחתו, בכך כבר לא היה לו ספק. אך הרעב, הרעב הייתה
דרכו המוזרה של הגוף להזכיר לו כי היה עוד בין החיים - אמנם
נידון לעלות לגרדום, אך חבל התליין עדיין לא התהדק סביב
צווארו.
"לעיתים קרובות הדברים מתפתחים לא כמו שמצפים" הרהר.

דווקא הרעב הזין כעת את מוחו ונטע בו תחושת מסוגלות, אפילו אם
הייתה רק חלק מתעתועי הייאוש.
"לא ציפינו שהגשם ירד... מה שגרם לנו לשנות מיקום. לא ציפינו
שהגרמנים שהיו בסביבה ישימו לב... לא ציפינו שניתפס..."
העייפות הכתה בו והקהתה את חושיו. לפחות כך לא ירגיש עוד כאב.
כל מחיצה שקמה בינו ובין החיילים המיואשים סביבו נפלה.
כולם נראו אותו הדבר, כעת גם חשבו אותו הדבר, למרות שלא פצו את
פיהם לאורך כל הנסיעה. הדבר היחידי שנותר לו היה יהדותו. ורק
בגלל שהיה יהודי, לעולם לא יוכל באמת להיות כמותם, לפחות לא
בעיני האויב, וזה כל ששינה.

הוא עצם את עיניו, נושם כמה נשימות עמוקות. הרעב המוכר נעלם
והתחלף באחר - גופו עוד לא אמר נואש - אמנם ימות בקרוב, אך
מוחו נשא אותו הרחק, מעבר לתחומי כלא העץ ורכסי ההרים. "כך או
כך אמות, לפחות אוכל לדעת שעשיתי כל שיכולתי, שלא ישבתי באפס
מעשה, מביט מנגד כיצד חיי נגדעים" חשב. "אינני רק מ.א.
1046510".
הדבר האחרון שזכר מאותו קרון הייתה ידו של אחד מחבריו על כתפו.


מפקד הכוח רצה לאחל לו בהצלחה, אך פחד שבכך יסב את תשומת לב
השומרים לבריחתו. כל שנותר לו לעשות היה לקוות שיראה שוב את
אשר מנהיים ביום מן הימים.