אבי הוציא את ממחטתו מכיס חולצתו השמאלי. הוא ניגב את טיפות
הזיעה שנדמה היה כי הספיקו להתאדות באוויר המדברי המחניק מעל
מצחו. לרגע הביט במבט חולמני בבד המטונף, אך כעבור רגע כבר
המשיך לצעוד במרץ, כשבכיסו נחה המזכרת מזמנים טובים יותר. הוא
ניסה להדביק את אלי, שהמשיך בחיפושיו אחרי מחסה מהשמש היוקדת.
"נרעה שעין ברירע ונצטרח לטפס גם על הגבעה הבאה", נאנח אלי,
"פה עין שום דבר חוץ מעוד שום דבר".
אבי זרק את מימייתו אל אלי. הוא ידע שכאשר חברו למסע צמא הוא
מצליח לדבר רק בהגייה גרונית.
אלי חייך בהכרת תודה, את המלאי שלו הספיק כבר מזמן לרוקן.
"הבט!" עיניו של אלי עקבו אחר היד המושטת של אבי עד שנחו על
ארנב חום.
"הוא לא יספיק כדי להשביע את שנינו", אמר אלי בין לגימה
ללגימה.
"מה זה חשוב? אם הוא כאן, סימן שיש מים בסביבה. הישאר כאן,
אני אעלה על הגבעה. אל תדאג, אחזור עוד לפני שתרגיש, הם בטח
קרובים אם הארנב חי כאן".
אלי התיישב על הקרקע הלוהטת, משעין את ראשו על כפות ידיו. הוא
תהה לאן נעלמו שני חילופים מחייו, שני חילופים שאותם בילה
בנדודים בשטח האסור עם חברו למסע. הוא שאל מדוע מפנה עורפו
אדם בשיא חייו, בן 32 חילופים, לחייו הנוחים בכפר, ופונה אל
השממה. עמוק במוחו עדיין חקוקה הסיבה, אך הוא נמנע מלעסוק
בנושאים שאפשר עוד למצוא להם פתרון והעדיף לשקוע בהרהורים
פילוסופיים עמוקים:
מדוע קוראים להצטמקות הירח והתרחבותו מחדש 'חילוף'? האם מאז
ומעולם קראו כך? האם באמת התקיימה תרבות עתיקה יותר שנתנה
שמות אחרים לכל הדברים, או שמא הם חצו את ההרים האסורים
לשווא?
כעבור כמה דקות חזר אבי עם חיוך רחב על שפתיו - הוא מצא באר
גשמים.
הוא מצא את אלי אוחז מבלי משים בשתי אוזניו הארוכות של הארנב.
טיפות דם ניגרו מפרוותו החומה אל האדמה החולית.
"מיד אחרי הגבעה יש באר עתיקה", חייך אבי, "ובאופק יכולתי
לראות חורשה".
"אז נעצור שם, אין טעם להמשיך ללכת בשיא החום".
כשהגיעו לפסגת הגבעה שמטו שני החוקרים את תיקיהם, שהתגלגלו
מטה במהירות עד שנעצרו בצליל חבטה עמום למרגלותיה. מבלי לומר
מילה פתחו השניים בתחרות ריצה. אלי, שעוד החזיק בגוויית
הארנב, ניצח. הוא הסתובב לאחור, מבחין לפתע בשביל האדום
שנוצר.
"מי ידע שיש בארנב כל כך הרבה דם?" צחק.
אבי נשכב ליד התיקים, מדביק את נשימתו.
"שם", הוא החווה בידו לכיוון גוש אפור במרחק כ20- מטרים. "יש
שם מים, אני בטוח. זה מתאים לממצאים הארכיאולוגים של חפירות
הלמר".
"אני אלך לבדוק", אמר אלי. הוא הוציא מתיקו חולצה לבנה וקשר
מסביב לראשו. את הכובע הוא איבד לפני כמה חילופים באחת מסופות
החול.
תוך כדי התקדמות הבחין אלי בצבע מוזר על צד הבאר. כשהתקרב
ניקה את האבק בעזרת שרוול הכובע המאולתר. הוא הצליח לקרוא
"מקו". אמנם ידיעותיו בשפה העתיקה היו מוגבלות, אבל הוא היה
משוכנע שאין זו מילה תקנית.
המבנה היה אליפטי וצבעו לבן דהוי. האבק שהצטבר במשך שנים
שיווה לו ברק כסוף. הוא לא היה גבוה כמו רוב המציאות
הארכיאולוגיות שמצאו חוקרים לפני המשלחת הנוכחית והגיע בערך
לגובה המותניים.
הוא סובב את מה שנראה כידית עגולה, וזרם מים פרץ מצינור בקרבת
מקום.
ליד המבנה הייתה מנהרה צרה, קטנה מדי בכדי שיכנס. הוא שלח את
ידו פנימה והרגיש במים עומדים.
לאחר שמילא את המימייה האישית סובב את הידית בכיוון הנגדי
וצעד לכיוון החורשה.
אבי לא בזבז זמן - הוא העביר את כל החפצים לצל וקושש זרדים
כדי לבנות מדורה. בזמן שסיים אלי למלא את נאדי-המים שהביאו,
הפך בשרו של הארנב לארוחת צהריים טעימה.
במהלך הארוחה חשב אלי על הכיתוב המוזר שמצא על צד הבאר. לאחר
שעבר במוחו על כל המילים שיכל לזכור בשפת הקדמונים הגיע
למסקנה ש'מקו' היה כנראה בעל הבאר.
המחשבה עודדה אותו. אמנם הוא לא היה בטוח שהגיע למסקנה
הנכונה, אך כעת היה משוכנע שהם נתקלו בסימני תרבות
פרה-היסטורית.
לאחר שנחו דיים החלו השניים בצעידה איטית בחסות צלי העצים.
"אח, איזה אוויר", מלמל אלי ולקח נשימה עמוקה מהאוויר הלח
והריחני, שינוי נהדר מהאבק המדברי שאפיין את תחילת מסעם. "חבל
שבבית אין אוויר כזה".
אבי שתק. הוא הוציא מכיס החולצה את הממחטה והעבירה לכיס
מכנסיו. בכיס, נסתר מן העין, אחז בה עד שאצבעותיו הפכו לבנות.
אז שחרר, אך המשיך ללכת עם ידו בכיסו.
הוא נזכר ביום שלפני תחילת המסע, כאשר גמר לסדר את הציוד
והתכונן לנוח.
הוא זכר את היד החמה שעטפה את חזהו, כיצד הסתובב וראה את אמו
מוחה דמעה.
"כולנו נתגעגע", היא אמרה.
הוא לא ענה, רק חייך.
"הנה, קח את זה", היא הוציאה את ממחטת הבד מכיס נסתר. "גמרתי
לרקום אותה בחילוף שעבר".
"אל תדאגי, אני עוד אחזיר לך אותה"...

"אבי, תסתכל לשם!"
כאילו נעור משינה עמוקה הביט אבי סביבו. הלילה כבר החל לרדת,
ובקצה מדרון קל התחברו אט אט דמויות אפלות להריסות אבן
אפורות.
"אבי, תראה... צדקנו", המשיך אלי בקול נרגש. "סימני חיים! הרי
הבתים הללו לא נוצרו סתם כך, בוודאי היו פעם אנשים כמוני
וכמוך שחצבו אותם. הכתבים העתיקים ודאי אסרו עלינו להמשיך
מעבר להרים כי הם ידעו שזה מה שנמצא. אבי, אתה קולט? אולי כאן
נמצאת ההוכחה לכך שלא נוצרנו ע"י מום".
"בכל מקרה, עדיף שנחנה כאן, נוכל לדעת יותר באור יום".
אלי שתק בהסכמה. ההתרגשות השכיחה ממנו לזמן מה את העייפות, אך
כעת היא שבה להכות במלוא עוצמתה.
אלי נשכב לצד אבי על מה שנראה כרצפת בית עתיק, תחת כיפת
השמיים. הוא יכול היה לשמוע את נשימותיו הקצובות של אבי
מתמזגות עם אוושת הרוח. הוא הביט באורות המנצנצים במרום, ידיו
שלובות מאחורי עורפו. הוא תהה כיצד נוצר כל שעיניו רואות, הרי
מישהו או משהו התחיל את הכל, לא?
הוא מצא עצמו שוב בביתו של יוחנן הזקן, לומד את היסטוריית
הכפר. הוא ישב לצד חברו הטוב אבי, יחד עם שאר הילדים בגילם,
בחצר האחורית. כאן החלו לצוץ במוחו כל אותן תהיות אפיקורסיות.
"מי יכול לומר לי באיזה חילוף לספירת אדוננו אנו חיים?" היה
שואל יוחנן את הקבוצה בתחילת כל שיעור.
"כן, המורה, 195 לספירת אדוננו".
"ומה קרה בחילוף ה0-... אהוד?" פנה אל אחד הילדים שפטפטו
בלחש.
"אהה... אפשר לשמוע שוב את השאלה, המורה?"
"למה אתה ממשיך להיות חלק מקבוצת הלמידה אם אינך מקשיב? אתה
לא חושב שזהו בזבוז שטותי של הזמן שלך?"
"המורה, ההורים שלי יכעסו אם אני לא אהיה פה, וחוצמזה אלה שתי
שאלות".
"שקט! לא התכוונתי שתענה... כנס אל הבית ותכנן הרצאה בת חמש
דקות על שנת ה0- ומלחמת בראשית".
אהוד קם וצעד אל פתח הכניסה לבית. לפתע נעצר, כאילו שכח דבר
מה.
"המורה, למתי ההרצאה?"
"בדיוק דקה לאחר שתסיים לתכנן אותה", יוחנן ענה בקרירות.
"אבל אני אפספס את כל שיעור המדעים!" מחה אהוד.
"זה בסדר, העולם יכול להרשות לעצמו לאבד עוד מדען, העיקר
שתפנים את חכמת אדוננו - קודם מתחילים בבסיס, רק אחרי זה יש
להרחיב את הדעת. כמו שנאמר בספר ההגות של צמודאס הגדול: מי
ששולט בעברו, ישלוט בעתידו".
"אבל לא יישאר זמן..." מחה אהוד בלחש.
"אני בטוח שלקבוצה לא יהיה אכפת להישאר זמן נוסף במיוחד
בשבילך", חיוך קל עלה על שפתיו של המורה הזקן.

אלי פקח את עיניו אך לא ראה דבר. הוא הבין כי עוד לא הגיע
הבוקר. הוא הביט בקיר האבן החשוף ולפתע נזכר בחלומו:
"אני בטוח שהתרח הזקן נהנה לחשוב על דרכים יצירתיות להעניש
אותנו", גיחך. במבט לאחור, יוחנן לא היה המפלצת שאלי הצעיר
שיווה לו, אך איזה ילד יכול להעריך את כל הזמן הנוסף שמשקיע
מורה בתלמידיו.
הוא החליט שעוד מוקדם מדי בשביל הכנות הבוקר והתכרבל בתנוחה
עוברית. אירועי אותו יום שבו אליו. היה זה אחד החילופים
המשמעותיים בחייו, החילוף שבו בחן לראשונה את מסורות הכפר
בעיני אדם מודרני. כבר לא יכול היה להאמין לכל סיפורי מום
וגמום באותה תמימות ילדותית שנדמה שאפפה את כולם מלבדו באותה
תקופה.

לקראת תחילת הדמדומים יצא אהוד מפתח הבית ובידיו החזיק מספר
דפים.
הוא הרים את מבטו בדיוק פעם אחת, מספיק כדי לקלוט את רוב
העיניים הבוערות משנאה ואת סימוני הידיים המאיימים של חלק
מהילדים, והחל לקרוא.
"בתחילה היו מום וגמום. כיוון שלא רצו להתקיים לבדם החליטו
ליצור לעצמם ממלכה, וכך עשו. בהתחלה הם יצרו את קובץ החוקים
הגדול שבו מצויים כל החוקים ועל פיו מתקיימים כל הדברים, ו...
אחרי זה הם יצרו את האדמה, ובגלל שלכל דבר יש גם דבר
מנוגד..."
"למה יש לכל מרכיב בעולם מרכיב נגדי?" קטע אותו יוחנן.
"כי ככה כתוב בקובץ החוקים. יש חוק כזה".
"אז תציין את זה. אתה יכול להמשיך".
"טוב, אהה, בגלל שלכל דבר יש גם דבר מנוגד אז נוצרו השמיים.
אחרי זה הם גם יצרו את האור, ואז נוצר גם החושך, וככה הם
המשיכו עד שיצרו את הכל. אחרי זה מום יצר לעצמו נתינים, ובגלל
החוק של הניגודיות נוצרו גם נתינים לגמום. הבעיה הייתה שמום
יצר נתינים מושלמים, ולכן הנתינים של גמום היו ההפך המוחלט,
וכל הנתינים חיו ביחד, ומום התעצבן והכריז מלחמה על כל
הנתינים הלא-טהורים, ובגלל זה התחילה מלחמה שבה נהרגו כל
הלא-טהורים וכדי שהמצב לא יוכל להשתנות מום הרג את גמום,
והמלחמה הזו נודעה בשם 'מלחמת בראשית' כי היא זו שלמעשה אפשרה
את הקיום שלנו בעולם הזה".
"ומה הוא חילוף ה0-?"
"אה, כן. חילוף ה0- הוא החילוף הראשון שבו טוהרה הממלכה
לחלוטין".
"תודה אהוד. ואם אין למישהו שאלות, אתם משוחררים".
"לי יש, המורה".
"כן, אלי?"
"לא ממש הבנתי איך עובד החוק הזה של הניגודיות".
"פשוט, לכל דבר מתקיים דבר המנוגד לו".
"כן, אבל אם אחד מהדברים האלה מושמד, גם השני צריך להיות
מושמד, לא? ובגלל זה אם הלא-טהורים הושמדו, אז גם הטהורים
צריכים למות, לא? ובכלל, איך מום המשיך להתקיים אחרי שהרג את
גמום, ומי יצר אותם? ו..."
"אל תתחכם! זוהי עובדה שאין להתווכח עליה שאתה כאן, שכולנו
כאן, נכון? לכן אתה יודע שלא כולם הושמדו, ומום כל יכול, לכן
הוא יכול להרוג את גמום ולהשאיר את נתיניו בחיים".
"אבל אם מום כל יכול, גם גמום צריך להיות, ואז למה שייתן למום
להרוג אותו? ולמה הם יצרו את החוק הזה אם שנייה אחרי זה הם
סותרים אותו?"
"אתה רוצה להתווכח עם חכמה של מאות חילופים?! חצוף קטן! אתה
מעז לפקפק בעוצמתו של אדוננו? אנשי הדת כבר שאלו וענו על הכל
עוד לפני שהיית רעיון! לך תקרא את מה שהיה לאנשים חכמים יותר
להגיד על כל זה, לפני שאתה מתחיל בוויכוחים!"

"כבר קראתי הכל, ועדיין לא מצאתי הוכחה חותכת לצדקתך", מלמל
אלי תוך כדי קימה. "כבר קראתי"...

אבי התעורר עם כאב חד בגבו ושלולית רוק גדולה על לחיו. הוא
התיישר באיטיות, שפשף את ראשו ולחייו וניקה את המשטח עליו
שכב. אלי כבר הספיק להדליק מדורה ולחמם עליה פינג'אן חלוד.
"קח, קפה עלא אלי".
אבי קירב את אפו לנוזל המבעבע, שואף מלוא הריאות. ריח של בית.
אלי מזג את הקפה אל ספל עץ והגישו. כשהסיט מבטו, הוסיף אבי
מספר כפיות סוכר.
"הספקת להסתובב?" שאל אבי.
"לא יותר מדי, אבל ממה שראיתי תהיה לנו כאן עבודה רבה... רוב
הדברים נשמרו במצב מצוין. רוצה עוד?" החווה אלי בידו על הקפה.
"לא, תודה. כבר התעוררתי".
לאחר שסיימו לאכול התפנו השניים לסיור בין שורות הבתים.
"ראה, שלט עם כיתוב עתיק!" הצביע אלי על לוח עץ שהוצמד לחומה.
'כאן ייבנה פרויקט הווילות של א. ד. עבודות בניין' הוא קרא.
"מה זה 'פרויקט הווילות'?" הוא שאל את אבי, שהיה בקיא בשפת
הקדמונים.
"לא יודע. בטח חלק מהשם של המקום. חבל שהוא נהרס, אחרת היינו
יודעים".
"נראה שרוב החלק המזרחי נהרס, אבל החלק המערבי השתמר בצורה
נפלאה", העיר אלי, "בוא ניכנס לכאן".
השער נפתח בחריקה צורמת ובקושי רב. הם פסעו במהירות דרך מה
שנראה כשביל גישה ונכנסו לחלל הבית.
הם מצאו עצמם מוקפים בסוגי מתלים וארונות שונים שהכילו סוגי
בגדים וכיסויי רגליים. הם פסעו לאורך מסדרון קצר שהוביל לחדר
מרכזי, אשר ממנו הובילה דלת נוספת למטבח, מסדרון נוסף ממולה
וגרם מדרגות לקומה נוספת. המסדרון הוביל לחדר ישיבה, שבו עמד
שולחן בפינת החדר וכמו כן הכיל כורסאות וספה אשר פנו כולם
לקופסה שחורה הדומה למסגרת תמונה.
"מוזר, התמונה שחורה", אמר אבי, "אולי זהו אזור הסגידה שלהם".
"אל תהיה מגוחך. תרבות פרימיטיבית איננה מסוגלת לתפוס רעיון
כמו אל מופשט, המוח היה צריך להתפתח רבות עד שהגיע לרמה
שלנו".
"אני מניח שיש לך הסבר טוב יותר?"
"אולי זה שבור, או שאולי הוציאו את התמונה. יש מיליון
אפשרויות, אין הרבה סיכויים שנדע בוודאות".
אלי מישש את החפץ המוזר. ההתנסות לא תרמה רבות.
אבי התעניין יותר ב'ממצאים ארכיאולוגיים בעלי חשיבות
פוטנציאלית', כהגדרתו, אשר נחו בערבוביה על השולחן.
אבי הרים בזהירות ערמת עיתונים. "גם להם היו דפי מידע, אבל
נראה שהם עדיין לא גילו כיצד לכתוב על גבי עורות... החומר
שלהם ממש מתפורר במגע".
את קבוצת המידע הראשונה לא הצליח להבין, אבק כיסה את הדף ואבי
לא רצה להסתכן בהתפוררותו. הוציא את קבוצת הדפים השנייה וכחכח
בגרונו. "ניסיון ההידברות נכשל! משלחת ההידברות חוזרת מוועידת
אתונה ללא כל התקדמות... מנהיג תנועת 'גדודי הביטחון האזרחיים
של פלסטין השלמה' מאשים את שר החוץ בטרפוד המגעים ומאיים
לחזור ולהשתמש בכוח צבאי... רה"מ מתוכנן להודיע הערב כי
'כוחותינו לא יהססו להשיב אש במידה ונותקף'... ראש האיחוד
האירופאי היווני: הדבר לא ישפיע על ההחלטה לקבל את ישראל
לאיחוד'..."
"מלפני כמה חילופים הידיעות האלה?" שאל אלי.
"אני לא ממש בטוח מה מסמל את התאריך שלהם, אם בכלל הם סופרים
אותו. ואי אפשר לדעת לפי מצב החומר, הוא יותר מדי רגיש בשביל
להשתמש בכלים שיש לנו".
אבי לקח עיתון מתחתית הערימה, אך גם הוא התקפל והתקמט בכל פעם
שהפסיק להחזיקו.
"הכרזת מלחמה מעיבה על חגיגות חג המולד! אתמול בשעה 23:30
הותקף בסיס צבאי על גבול אוטונומיית עזה, חיל האוויר הגיב
הבוקר בירי טילים על מטרות אסטרטגיות... גדודי הביטחון
האזרחיים של פלסטין השלמה הודיעו כי לא ייכנעו לעריצות
השלטון... איראן פרסמה הודעת תמיכה בעם הפלסטיני הנאבק בכובש
הציוני וקראה לחברות הליגה הערבית הכללית להגן על אחיהם..."
"אתה בטוח שזה התרגום המדויק של הדברים?" אלי שאל.
"כן, נראה לי".
"אני מקווה שאתה צודק, כי זאת ההוכחה שחיפשנו. אם באמת
התקיימו חיים תבוניים לפנינו, ללא התערבות מום וגמום, הרי שכל
כוהני הדת טעו, ואולי הם גם טעו בנוגע לדברים אחרים... אולי
המיתוס על המים האינסופיים נכון..."
"קדימה, בוא נעלה למעלה".
"לא, עדיף שנתפצל. תעלה למעלה, ואני אסתובב בין שאר הבתים,
נראה אם יש עוד משהו ששווה להתעכב עליו. נתראה בעוד... 20
דקות?"
אבי הסכים והחל לעלות במדרגות.
אלי לא יכול היה לחכות לרגע שבו יחזה במו עיניו במים
האינסופיים. הוא היה משוכנע שאין זו סתם אגדה, הרי הנהר הגדול
והגשם חייבים להגיע מאיפה שהוא, ולא מנדיבותו הרבה של מום.
הוא עבר במהירות בין הבתים, רק כדי לצאת מידי חובה. "במילא כל
בית נראה אותו הדבר כאן", חשב.
זכר הבית עלה בו שוב. הוא ניסה לדמיין מה עושים כרגע בני
ביתו. הוא ראה את אביו יושב באוהל ההתכנסות, עובר על פרוטוקול
ישיבת החילוף הקודם ומסמן את ההתקדמות שנעשתה, כמו בכל יום.
אביו של אלי היה הרטאב, הממונה על השגרה. הייתה זו המשרה
השנייה בחשיבותה ואחת היחידות שמועברות מאב לבן בכפר. אלי היה
אמור לשבת שם, לא אביו. אביו תכנן לפרוש בחילוף שבו יהפוך אלי
לבן 27, אך בדיוק אז הודיע אלי על כוונתו לצאת למסע.
למען האמת, אלי מעולם לא רצה לחיות באוהלים. הוא העדיף את בתי
האבן הפשוטים, המודרניים, נטולי המחויבויות הציבוריות
והמעמדיות של אוהלי המשפחות המייסדות.
הוא העדיף לראות את ה"ים".
הקומה השנייה כללה שלושה חדרים מרכזיים - שני חדרי שינה ומעין
חדר עבודה. חפצי אמנות שונים היו פזורים על הקירות החיוורים
ועל שולחנות תצוגה קטנים במסדרון. את רובם הבין אבי - תמונת
נוף פה, פסל של חיה דמוית צב שם, רק את הציור האבסטרקטי של
קווים וסלסולים שונים לא הצליח להבין. הוא נכנס לחדר השינה
הגדול מבין השניים בתחילה.
"כנראה כאן חיו בעל הבית ואשתו", אמר לעצמו למראה המיטה
הגדולה. הוא פתח את השידות שבצדי המיטה, חושף מסמכים שונים,
שעוני יד שחדלו לפעול ומספר רב של גרביים.
כעת הוא הבחין בדלת פנימית שהובילה לחדר רחצה.
החדר השני שאליו נכנס היה חדר העבודה, שבו הייתה מוצגת לראווה
קופסת-מסגרת נוספת, אליה חוברה קופסה מלבנית ועוד מספר חפצים
משונים ששימושם נעלם מעיני אבי. את עיקר תשומת לבו תפסו מדפי
הספרים שכיסו כמעט את כל הקירות. הוא עבר כמעט על כולם ברפרוף
- שולף ספר, קורא משפט אקראי או שניים ומשליך אותו לרצפה. מדי
פעם, כאשר נתקל בדבר מה שחשב שעשוי לעניין את הקהילה המדעית
בבית, הכניסו לתרמיל לתא מיוחד. אחד מהספרים הללו היה ספר
מאויר שהכיל פירוט על פרישת התיישבות הקדמוניים בחבל הארץ
האסור. רק לאחר שעיין בכמה ספרים אחרים התחוור לו כי האיור
אינו תואם את תוואי השטח המוכר לו. הוא לא ייחס לעובדה זו
משמעות רבה.
אבי הציץ בשעונו, נשארו לו עוד כחמש דקות. הוא יצא במהירות
מחדר העבודה ונכנס לחדר השלישי. הוא אסף בחטף מספר בובות,
תמונה ללא מסגרת מהקיר ומחברת מהרצפה. אחר פנה אל הארונות,
משם הוציא חצאית. לבסוף החליט לבדוק כיצד הרגישו הקדמוניים
בזמן ששכבו במיטתם, ונפל בכבדות על המזרן והכר.
"איזה מין רעיון מוזר זה לתכנן כר קשיח", מלמל לעצמו והרים את
הכר.
רק לאחר ששמט את הכר בחזרה ראה כי מתחתיו נחה מחברת נוספת.
הדף הראשון היה מלא קשקושים ומשפטים חסרי משמעות, כמו 'ד.נ. +
א.ר. לנצח' או 'ד.נ. אבובהבבבת אבת י.ד.', אך הדפים האחרים
אפשרו הצצה נדירה לחיי היומיום העתיקים:
5.5.07: יומני היקר שלום. קוראים לי דנה והיום אני בת 12.
איזו מתנה נהדרת קיבלתי מדוד נועם ודודה מירב. מסיבת
הבת-מצווה הייתה מגניבה ובכלל לא כמו שחשבתי שתהיה. בסוף כולם
הגיעו חוץ מהילה כי היא הייתה חולה. אני מקווה שהשנה תהיה
כיפית ושהלימודים יהיו בסדר כי זאת השנה האחרונה לפני שנעבור
לחטיבה האזורית בחדרה. אמא אומרת שאני לא צריכה לדאוג בכלל,
אבל בגלל שהיא כל הזמן חוזרת על זה נראה לי שאולי יש ממה, כי
בכל זאת זה לקום ממש מוקדם בבוקר כדי לתפוס את החשמלית ולתכנן
מערכת שעות לבד וללמוד כל יום עד ארבע עם הרבה ילדים חדשים.
אני שמחה שאני עדיין לא צריכה לחשוב על כל זה.
9.5.07: יומני היקר שלום.
אתמול הלכתי לישון אצל ג'מילה, שעברה לכאן השנה מהדרום. אבא
נורא התעצבן כששמע על זה כי הוא לא מוכן שאני אתחבר עם אנשים
מהסוג הזה. האמת היא שהמשפחה של ג'מילה בכלל לא נראית כמו
שמתארים את הערבים. אין להם מיליון ילדים והם גרים בבית עם
מזגן ושירותים ומחשב והכל. אבל אבא אומר שזה הסוג של הערבים
הכי מסוכן, כי אי אפשר לזהות אותם מיד. היא באמת מדברת עם
מבטא ערבי.
10.5.07: יומני היקר שלום. היום היה היום הכי רע שהיה אי פעם!
כששמעו בכיתה שהלכתי לג'מילה כל החברות שלי עשו עליי חרם
וגרמו לי לבכות. הכל באשמת ג'מילה.
12.5.07: לא תאמין מה! היום סוף סוף כולן סלחו לי!!! הם
הסכימו בתנאי שאפסיק לדבר עם ג'מילה ולא היה לי אכפת כל כך.
בכל זאת, הכל התחיל בגללה.
13.5.07: יומני היקר שלום. היום היה המבחן הראשון של השנה.
אני שונאת את המורה החדשה למתמטיקה. היא מדברת נורא מהר ואני
לא מבינה כלום.
16.5.07: יומני היקר! רציתי לספר לך היום על מקרה שבו
התעצבנתי נורא היום. שגיתי על הלוח כשהמורה הזמינה אותי, אז
טועים, קורה! ואז הילה צרחה "דנה טעתה, דנה טעתה!"
ותדע לך שבי זה פגע וגם הרגיז אותי ובכלל מה אכפת לה שטעיתי,
אפשר לחשוב שהיא לא טועה! אז מה? ויש לי בקשה, שמור זאת בסוד,
טוב?! דנה.
23.5.07: יומני היקר שלום. אני שונאת את אמא!
...
"אבי?"
אבי נרתע.
"כבר עברו חמש דקות מאז שקבענו... לא הבנתי לאן נעלמת", אלי
התקדם לכיוונו. "מצאת משהו?"
אבי סגר את היומן. "אה... לא משהו ממש חשוב, סתם, איבדתי
תחושת זמן".
"קדימה, בוא נלך. המקום הזה כבר יצא לי מכל החורים", אלי הניח
את ידו על הכתף של אבי.
"אה, רד למטה, אני צריך לחזור לרגע לחדר השני... נדמה לי
ששכחתי שם משהו".
"אבי, סיכמנו שלא לוקחים שום דבר... אין סיכוי שנצליח לגמור
את המסע הזה עם משקל עודף".
"לא, לא. נדמה לי שהשארתי את הרשימות שלי שם. רד למטה, אני
אבוא בעוד שנייה".
אלי הביט בו לרגע, והסתובב לכיוון המדרגות.
כשהיה משוכנע כי חברו התרחק, הרים את היומן והכניסו אל התיק.
"ומה אתה הספקת לעשות?" שאל אבי לאחר שיצאו מהבית.
"סתם, עברתי בין הבתים. כולם נראים אותו הדבר".
"בוא ניכנס לכמה, אני רוצה לראות".
"לא, המקום הזה נמאס עליי. אני רוצה כבר להוכיח לכל המדענים
הנפוחים האלה שהם טועים! לראות במו עיניי שהיקוות מים אינה
בלתי אפשרית מבחינה מדעית, להוכיח לאבא שיש כזה דבר 'ים'!
אנחנו כבר מסתובבים לפחות שלושה חילופים, וזה עדיין לא נגמר:
בית פה, מדבר שם... כל הזמן בודקים 'ממצאים ארכיאולוגיים בעלי
חשיבות פוטנציאלית', די, נמאס!"
"נו, בוא ניכנס, רק ל..."
"לא!" אלי קטע את אבי, "למה תמיד עושים מה שאתה רוצה? מי מינה
אותך למפקד?!"
אבי לא היה רגיל להיתקל בהתנגדות כזו. האסרטיביות החדשה שסיגל
לעצמו אלי לא מצאה חן בעיניו.
הוא החליט לתת לאלי לנצח בקרב כדי לא לאבד את המערכה. את
שארית היום הם בילו בהליכה ובשתיקה רועמת.
לקראת אמצע הלילה, כשכבר היה חשוך מדי בשביל להמשיך לצעוד
הציע אלי לבנות מדורה. אבי שמח על ההזדמנות להתרחק מעט ממנו.
"אני הולך למצוא חומרי בעירה", צעק ולא חיכה לתשובה.
הוא המשיך עוד כמאה פסיעות עד שנתקל בגדר תיל. אבי השתהה
לרגע, שוקל את האפשרויות:
"מצד אחד, אם אחזור ואקרא לאלי הוא יהיה כאן... מצד שני אם
אני אחזור ואקרא לאלי, אז הוא יהיה כאן..."
לבסוף החליט שסיור מקדים לא יוכל להזיק. הוא מצא את שער
הכניסה, אך הוא היה נעול. למזלו השער היה נמוך.
אבי התקדם במעלה הדרך עד שהגיע לכיכר. "ברוכים הבאים לבח"י
איילון 2006".
הוא פנה ימינה, הכיוון היחידי שעמדו בו המבנים על תילם. לאחר
דקות ארוכות של חיפושים מצא את חדר הפיקוד. חדר לא גדול, את
רוב שטחו תפסה קופסה אפורה שכבלים רבים השתלשלו ממנה. במרכזו
היה שולחן משרדי חום, שעליו נחו שני טלפונים ותפזורת מסמכים.
מלבד ארון מתכת שסומן בשלט "עמדת כריזה", כל הקירות היו
חשופים. על הרצפה היו כתמים חומים וקרעי פוסטרים.
אבי הרים כיסא הפוך מהרצפה והחל לעבור על המסמכים. רובם היו
דוחות אפסנאות ומפות המתארות את 'המזרח התיכון'. מתחת להררי
הניירת נח קלסר שסומן כ"סודי ביותר".
לאחר שקרא הבין כבר את כל הסיפור - לאחר נפילת מנהיג גדודי
הביטחון האזרחיים של פלסטין השלמה במארס 07', שוגרו טילים
כימיים על ישראל. בתגובה, אישר רה"מ שימוש בנשק יום הדין -
נגיף שפותח במיוחד לתקיפת הרכבם הביולוגי של הפלסטינים. ארבעה
טילים שוגרו, והמבצע הסתיים בהצלחה. אך באופן טראגי, החל
הנגיף לתקוף כל צורת חיים אורגאנית, משום שעבר מוטציה כתוצאה
מהחשיפה לכימיקלים.
כעת כבר לא היה ספק בלבו בנוגע לאמיתות המיתוס.
אלי ישב על יד המדורה, שוקד על הכנת ארוחת הערב. אבי היה צריך
להשתעל מספר פעמים כדי למשוך את תשומת לבו.
"היי... לאן נעלמת?"
"הלכתי לחפש חומרי בעירה, לא שמעת כשאמרתי לך?"
"לא... אבל אני מניח שלא ממש רציתי להקשיב. תשמע, אני צריך
להתנצל. כל המתח ביום האחרון היה ממש לא לעניין".
"זה בסדר, אני מניח שגם אני יכולתי להיות יותר קשוב וזה".
"שמע, תשגיח שנייה על האש. אני צריך להביא משהו מהתיק".
אלי קם וחייך לכיוונו של אבי. אבי החזיר לו חיוך, אך מבטו לא
היה כתמיד.
"היי, איפה חומרי הבעירה שאמרת שתביא?" אלי שאל, מישיר מבטו
לעיניו של אבי.
"אהה, זה. חומרי בעירה לא מצאתי, אבל כן מצאתי משהו הרבה יותר
חשוב".
"כמו מה?"
"עדיף שנלך לשם באור יום".
אלי לא הוסיף לשאול. הוא חיטט בתיקו האישי לכמה שניות והוציא
משם קופסת תבלינים קטנה.
עם אור ראשון כיבו השניים את גחלי המדורה ויצאו לכיוון המחנה.
"הוא נראה יותר גדול בחושך", העיר אבי.
"הא?"
"אמרתי שהוא נראה יותר גדול בחושך".
"אני מצטער... יש לי כאב ראש רצחני. לא הייתי מרוכז".
"זה בסדר".
אבי הוביל את אלי אל חדר הפיקוד והושיט לו את הקלסר.
אלי צנח אל הכיסא. דמעות של אושר בצבצו מקצות עיניו.
"תשמע אבי... אני יודע שסיכמנו שלא לוקחים שום דבר... אבל את
זה... את זה חייבים לקחת".
"אני חושש שאינני יכול לאפשר זאת, אלי", אבי אמר ברוגע.
"מה? על מה אתה מדבר? אבי... זאת ההוכחה! זאת ההוכחה שמעולם
לא היו מום וגמום... שמלחמת בראשית הייתה מלחמה בין בני אדם.
אבי... זאת ההוכחה... זאת הייתה המטרה שלשמה נכנסנו לשטח
האסור!"
"לא, אלי. זאת הייתה הסיבה שלך... אני יצאתי כדי להחזיר
הוכחות שכל הכתבים אמיתיים, כדי שמשלחת נוספת לעולם לא תצא".
"אולי אתה מוכן לאטום את עצמך ולא להקשיב להיגיון, אבל אני
מתכוון לחזור עם הקלסר, ואין דבר שתוכל לעשות כדי לעצור
בעדי!"
"לא, אלי. לא תוכל. אתה תגלה שכאבי הראש האלה יהיו יותר ויותר
תכופים... עד שיהיה נדמה כי הראש שלך יתפוצץ... אז יהיה לך קר
מאד, ולא תוכל להזיז את השרירים שלך. אחרי כמה דקות תסבול דום
לב".
אלי הסתכל באבי ארוכות. "איך תוכל לחיות עם עצמך... עם השקר
הזה?"
אבי חייך. "אני לא. כשהרעלתי את ארוחת הערב, לא השארתי לעצמי
אוכל או תרופה".
אלי נפל אל הרצפה והחל לרעוד.
"להתראות אלי... אני באמת לא התכוונתי שזה יגיע לזה".
אבי יצא מהחדר. הוא הרגיש כאילו הולמים עם פטיש ברקותיו, הוא
ידע שלא נותר לו עוד זמן רב.
הוא הגיע לכיכר, אך במקום לצאת מן המחנה פנה לכיוון מערב.
השמש ליטפה את פניו, והרוח נשאה צליל ציפורים מרוחק. הוא טיפס
על תלולית חול קטנה, נזכר באותו יום שהרטאב קרא לו לאוהל
ההתכנסות.
"אתה יודע מה צריך להיעשות", הוא אמר והושיט לאבי את בקבוקון
הרעל.
הים נפרש עד לאן שהעין יכלה לראות. הוא היה כחול ובתולי, הדבר
היפה ביותר שראה אבי מימיו.
לפתע חש בחזו, ובאנחת כאב נפל והתגלגל. הוא נעצר על שפת המים,
בדיוק כשגל קטן התנפץ.
הדבר האחרון שחש היה הממחטה, סופגת את המים המלוחים בכיסו.