אשה זקנה מקללת בשפה שאינני מבין וזה מזכיר לי דברים טובים, לא
רעים.
אישה זקנה מקללת בשפה שאינני מבין, הולכת הצידה ומכסה לילדים
קטנים את העיניים, כי ילדים לא צריכים לראות כזה דבר.
אשה זקנה מקללת ומכסה עיניים ואני והחברים מפחדים. לא ממנה
כמובן. גם לא מהילדים.
אשה זקנה שאנחנו לא מפחדים ממנה ממשיכה לקלל ומתחילה לבכות.
היא חסרת אונים וגם אנחנו.
לנו מבט אטום מאחורי ההגנות.
לא שואלים אם אפשר לעשות משהו אחר. יש תרגולת שצריך לבצע. על
הדרך לא מסתכלים, גם לא על האמצעים. רק המטרה, בסופו של דבר.
ואם אומרים משהו אז בלחש, שלא ישמעו.
אחים לנשק צועדים בטור, מסמנים עם הידיים בשפה שהיא רק שלנו.
חשש כל הזמן נמצא, עמוק בלב, איפה שהפחד מסתתר, עמוק כל כך
שחשוך כבר, ואי אפשר לראות.
לא עוצרים, עצירת מבוקשים. לא עוצרים, הריסת בתים. לא עוצרים.
יש צלפים על הגגות, אמר הקמ"ן. תורידו את הראש ותנסו לא לבלוט.
חבל על הראש, הוא צוחק, זה החלק הכי חשוב. הוא לא שם, אז הוא
יכול.  
הלב, חוץ מזה, הוא הכי חשוב, אם כבר מדברים. מה שווה ראש אם לא
מרגישים.
מגיעים לבית, שלוש נקישות. אם לא מחזירים תוך חמש קטנות,
פורצים פנימה.
טוק, טוק, טוק,.
הדלת נפתחת, ממנה יוצא ערבי עם מטפחת, סביב הצוואר.
כולם מסננים, בן זונה, אבל מודים לאלוהים שלא צריך להילחם
היום.

אישה זקנה מקללת, וזה לא מפחיד. לא היום.