|
לפני עשרים שנה, בגיל עשרים
לא מצאת מנוח
הזמן עמד מלכת
ולא נתן לך לשכוח.
את הכאב, האיבה
הכעס והשנאה.
את כל מה שרצית לומר
את כל מה שקרה בעבר.
את כל מה שרצית לשכוח
אך לא מצאת בעצמך את הכוח.
ואת ממשיכה להאמין
שעוד יש לאין לברוח
שעוד אפשר לשכוח
שעוד יש אמונה,
את מאמינה.
ואחרי עשרים שנה
את כבר לא ילדה קטנה
אך עדיין לא מצאת מנוח
והזמן לא עזר לך לשכוח.
וזה עדיין כואב
והזיכרון נשאר בלב
וכל מה שרצית לומר
נשאר ונחקק אי שם בעבר.
ואת המשכת להאמין
שיש לאין לברוח
שעוד אפשר לשכוח.
מי יודע אם יש עוד אמונה-
אך את, עדיין מאמינה. |
|
|
לאור המצב הקשה,
עלי לעמוד על
דקויות. לא
תימניה בכלל,
למרות שקל לה
יותר לכתוב את
זה, לא קוראים
לה [לת"ב] - מה
זה פה צבא?
זה שמאשר את
הסלוגנים על
קוצו של יוד,
כואב, אבל יש
המשך |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.