פוסעת בצעדים זהירים
משתדלת מאוד לא למעוד
לא לאבד את שווי המשקל
לשמור כל הזמן על איזון
לא להביט לצדדים
כמו עיוור המובל ע"י כלב נחייה
פן עיניי לא תיתפסנה באחר
פן ליבי לא ייעקר.
לפעמים דומני החוט ייקרע
אך הוא דואג שלא
כל טיפת זמן פנוי משמן ומטפח
מוודא שלא יהיה סיכוי לקרע,
ולו לחוט הדק ביותר שייפרם
אומן.
ובלילות רועדת מקור מפחד
להירדם ולא לשים לב...
שנפלתי, שאבדה נפשי,
שליבי התרסק ונשבר.
פוקחת עיניים
הוא במקומו מונח, לידי.
ואז תוהה, שוב
האם זהו מקומו?
האם זהו מקומי?
או שמא אנו אורחים ארעיים בלבד?!?
כנוודים שנפגשו לפתע
זקוקים אחד לשני
אך לא לנצח
רק לכמה רגעים
עד שהכול מסביב יירגע ויידום.
הזמניים אנו אחד בחיי השני???
צער רב  בנפשי
כאשר חולפת בי המחשבה.
ליבי מקווה שאנו לנצח
נפשי משתוקקת לך
כדי שלא אפול
שלא אמעד
לבד.