צליל כינורות מהדהד בין קירות החדר הענק. היא יושבת עם כוס יין
אדום, על השטיח שמול האח. דרך החלון הגדול רואים מיליוני
כוכבים שמאירים את הלילה ומשמחים את הלב. הירח, אותו כוכב גדול
מכל השאר שאומר שהכל יסתדר, יש דברים בעולם הזה ששווים את
הקשיים של החיים. ראשה נהיה כבד, עינייה מתטשטשות וידיה
הרפויות נופלות על ברכייה כאילו ללא רוח חיים. צחוק קטן נולד
בגרונה והופך במהרה לצעקת כאב. הכינורות נדמו מזמן, ועכשיו היא
משתוללת בצעקות.
היא נרגעה אחרי זמן מה, וישבה כך ליד הספה שוב רפוייה וללא
רצון לחיות עוד רגע נוסף. זעמה התעורר בה והיא לא יכלה לעצור.
היא ראתה אותו שוב היום. כשראתה אותו נזכרה במה שעברה איתו,
במה שעברו יחדיו. הכל עלה מול עינייה כאילו קרה אתמול. ידיה
התכווצו לאגרופים ודמעות זלגו ללא מעצורים. כל המעצורים נשברו.
כל הקירות, החומות שבנתה סביבה והם חסמו אותה, לא נתנו לרגש
שלה להוולד. כל אותן חומות התפוררו באותו רגע, הכל נשבר ונסחף
בסערה.
היא שנאה לשבת ולחכות שמשהו יקרה, להיות דרוכה כל הזמן כאשר
שום דבר לא יקרה, והיא יודעת את זה. שנאה לשמוע שהיא טועה,
כשהייתה צודקת, תמיד צודקת. שנאה להיותץ צודקת בדברים רעים כל
כך, שתמיד התגשמו לנוכח תחושותיה. שנאה אותו חוזר מאוחר מלא
ריח סיגריים ואלכוהול, ואומר ששוב הישיבה נמשכה מעבר לצפוי.
שנאה כששיקר לה, שנאה כשהבטיח דברים שמעולם לא התכוון לקיים.
עייפה לצפות שישתנה, היא ידעה שאנשים לא משתנים, אבל הוא הבטיח
לה שישנה הכל בשבילה. לא שינה דבר.
החל לזלוג גשם בחוץ, אבל במקום לקום ולסגור את החלון כדי
שהשטיח לא ירטב היא פתחה את כל החלונות. יצאה למרפסת שהובילה
לגן. הגן שהזכיר לה הרבה כל כך, וכל התמונות המאושרות היו
בלעדיו. אף פעם לא היה שם כשהייתה צריכה אותו. ישבה בנדנדה
נוטפת מים, כשריח גשם ממלא את אפה. הריח שאהבה יותר מהכל,
מהילדות ועד עכשיו. הריח שהזכיר לה אהבה, התרגשות ופרפרים
בבטן. הוא הזכיר לה שתקופות משתנות, שלא כמו אנשים. הזכיר לה
שעכשיו הכל יהיה שונה, שביכולתה לשנות את חייה, את העולם הקטן
שלה.