קין והבל

כשהלך, חזר לסדיני האדמה שלו. פרש אותם והתגלגל בהם. כל הלילה.
כל לילה. מהפך היה בהם וזיעתו
משקה אותם ומגדלת את ילדיהם המשותפים. ליטף אותם. ריגב אותם.
ישן איתם.

בליל הענבים בא.

כבדים היו, מיציים, כמוהו, תאבים להתפרק, להישפך, לזרום. אוחז
היה בהם ברכות. שרירי כפותיו מתרפים באהבתו אותם.

פרץ לתוך אהבתו: " תפסיק למזמז את הענבים שלך " אמר, "הבאתי את
הצאן שלי שינגוס בהם קצת."
שיסה בו את הגדי הראשון. טרף את העוללים שלו. צרחתו פרצה
פנימה. קרעה את שריריו. הסיעה את מזוזות ורידיו. קשרה את
פעימות לבבו. קרסוליו צרחו ברעידתם.

שמע את דם הענבים זורם.

מסך האדמה שידר לו: אדום, אדום, שני אדומים, שלשה אדומים, שבעה
אדומים.

ריסי עיניו זלגו.

"הם נהדרים", אמר "יופי של ענבים."

שיסה בו עוד עז ועוד עז.

שמע אותם אוכלים את ילדי ענביו.

מעגל השעירים קיפץ סביבו. צחוקם פילצר אותו. עירגל אותו. ייתש
במוחו. פניו קמו.
מסך האדמה שידר לו: " קח את האבן" ,לקח אותה.
" נפץ אותו, עכשיו"!

ריסי עיניו אחזו באבן. דמעותיו ירו אותה בין הכתף והלסת. ירו
אותה שוב ושוב ושוב.

שמע את ענביו בוכים. סדיני האדמה שלו היו מלוכלכים.

שמע אותו אומר: "הבל הבלים, הכל הבל."