רציתי להשתתף במיני אתגר בפורום כתיבה וספרות, הנושא היה מכתב
אהבה. מטבע הדברים את הנמען למכתב כזה, אבל לא ידעתי כיצד
יראה המכתב.
יש לי מכתבים ישנים ששלחתי לך, אבל זה אישי מכדי לפרסם
בפורום. יש מכתבים ושירים שכתבתי על המצב הנוכחי, ואת חלקם
פרסמתי בכל מיני מקומות, יש גם משהו שכתבתי לפני שעות ספורות,
אבל הוא יצא אישי מכדי לפרסמו.
התהייה היא האם לכתוב על מה שהיה או על מה שישנו, ואז עלה לי
הרעיון לכתוב על מה שיהיה, באופן מנותק לחלוטין, נטול טביעות
אצבעותייך, אך גם זה לא רעיון מוצלח במיוחד.
הרי כתבתי לך כמה וכמה מכתבים, ועל אף שאלו היו מועטים יחסית,
כמות המילים שנכתבה בהם הייתה רבה. זה לא שינה כלום, את בחרת
שלא להגיב לאף אחד מהם, אפילו בתקופה בה דיברנו על בסיס
יומיומי. הפעם זה בטח לא יהיה יוצא דופן, דבר די מובן בסטטוס
הנוכחי. לכתוב לך נראה כמו דבר מיותר, שהרי זה כמו לדבר
לדומם. גם אם תרימי גבה, תחשקי שפתיים, תעלי חיוך או תזילי
דמעה, וזאת בהנחה שזה ישיג תוצאה כלשהי, הרי שאין לי אפשרות
לראות או לחוות זאת, המרחק והריחוק גדולים מכדי לאפשר תקשורת
כלשהי.
אז למה בעצם לכתוב לך מכתב אהבה? זה מאד פשוט למעשה, זה פשוט
כי אני אוהב אותך, עדיין. אני אעמיד פנים שאני כותב לך מכתב,
שאת הנמען, שיהיה לי האומץ לשלוח אותו, שאת תקראי ותחייכי,
אני אעמיד פנים שאת אפילו תגיבי. ברור שתעלה השאלה "למה כל
העמדת הפנים?", הרי שום דבר טוב לא ייצא מזה, במקרה הטוב
ביותר זה יהיה מכתב שיסחוט תגובות טובות בפורום והוא יענה על
דרישות האתגר (למרות שאני בספק אם קיימות כאלה). אז למה בעצם
להעמיד פנים? כי כך אני מדרבן את עצמי לכתוב, ככה המילים
יוצאות בשטף, כך אני מצליח להיות יותר יצירתי. אם מצאתי על מה
לדבר איתך משך כמה שעות ביום, מדי יום, במשך חודשים ארוכים,
אני יכול להעמיד פנים שאני מדבר איתך והמילים יגרו מפי כמו מי
מעיין זכים. כן, עצם העמדת הפנים מאפשרת לי לכתוב בשטף, כאילו
אני עדיין מדבר איתך. זה לא שונה משיחות שהיו לנו לא פעם, אני
מדבר, את שותקת, מדי פעם מפציע איזה סמיילי תחת שמך, אני כותב
שסמיילי הוא לא תגובה. אם סמיילי הוא לא תגובה, אפשר לוותר
עליו, ואם הוא לא קיים, דין המכתב הזה כדין שיחה ללא סמיילים
מצידך. הרי לך, אנו מנהלים דו-שיח על אף שרק אני משתתף בו
באופן מעשי.

אני עדיין בדילמה על מה לכתוב לך, זה הרי מכתב אהבה, ואת
הנמען. זה לא פשוט, את יודעת. אני בד"כ שותק, אבל כשהמילים
כבר יוצאות, הן יוצאות בשטף ושצף מפתיעים. כמה זה טוב שאפשר
לנצל את כושר הביטוי הגבוה כדי לכתוב מכתבי אהבה, אבל מכתבי
אהבה הם נטולי תוכן, ואני עדיין מחפש כזה כדי ליצוק לתוך מכתב
האהבה שלי, כדי לממש את קיומו של המכתב.
עדיין אין לי תוכן ליצוק למכתב שלי, יש לי הרבה מילים והן
נטולות תוכן. כמו שיחת מסנג'ר הזויה שהתקיימה ביננו לא פעם.
אני יושב פה וכותב על כלום, מחפש מה לומר לך, כפי שעשיתי לא
פעם - דיברתי איתך על כלום כשניסיתי לחשוב כיצד להגיד לך שאני
אוהב אותך ושאיתך אני רוצה להיות, וכל שאני מבקש זו הזדמנות
אחת, לא יותר, להוכיח שאני יכול להיות מישהו שאת יכולה לראות
בו בן זוג. אני אפילו לא זוכר משך כמה זמן דיברתי איתך על
כלום בזמן שתהיתי כיצד לספר לך, כיצד לממש מכתב אהבה שיימסר
בו ברגע. דווקא ברגעים שהבנתי שאני מרגיש משהו כלפייך, דווקא
בהם היה נדמה שאנחנו מתרחקים יותר ויותר. אני חושב על זה וזה
נראה לי אבסורד, אבל אז אני מבין שזה תקין לחלוטין, כשרגשות
כאלו מעורבים, ההגיון הופך לשולי עד מיותר, ואני סומא בערפל,
הרגש מעוור, הלשון הופכת כבדה, וכמשל, האצבעות חדלות מלתפקד,
אפילו את מלאכת ההקלדה הן לא מסוגלות לבצע.
פעולה שנראית כדבר פשוט ביותר, כמו להקליד את המילים "אני
אוהב אותך" במקלדת, דבר שאורך בערך שניה, ואפילו את זה לא
הייתי מסוגל לבצע. ועד שאזרתי אומץ לעשות מעשה, דווקא אז
התחילו רגעי שפל שהסתיימו בנתק מוחלט.
-----------------

אחרי שאזרתי אומץ בפעם הראשונה, כבר יכולתי לאזור אותו שוב,
שינסתי את מתניי וכתבתי לך שוב, מכתב ארוך, שוב העמדתי לי
פנים שאני מדבר איתך, והמכתב שטף וקלח, הוא היה מלא רגש, כן
עד דמעות. מעט האנשים שכן שיתפתי בסוד המכתב חשבו שהוא מרגש
ושאם עליו לא תהיה תשובה - את כנראה ממש לא יודעת מה להגיד.
באופן לא מפתיע באמת לא הגבת. כרוניקה ידועה מראש. אפילו לפני
שזה קרה זה היה מצב של "להיות או לחדול", לנסות ולממש את
הרגש, או לסיים הכל, אך לא התכוונתי לרגע שזה יסתיים בנימה כה
צורמת.

אז הנה, אני יושב וכותב, כבר שבע מאות ומשהו מילים, ועדיין
אין לי תוכן למכתב האהבה שלי אלייך. מי היה מעלה על הדעת
שאפשר לכתוב כל כך הרבה על כל כך מעט, ובלי לומר כלום...
אבל אז הבנתי, בתוך כל הכלום מתקיים עולם ומלואו, מכתב האהבה
שלי כתוב בין השורות. בניגוד לשורות קוקאין הפרושות לראווה על
גבי ראי זכוכית, מהות המכתב שלי אינה טמונה בשורות עצמן, או
בהשפעה שלהן עלייך, המכתב שלי קיבל מהות בעצם כתיבתו. עצם
העובדה שישבתי וכתבתי לך מכתב, אפילו הוא נטול תוכן אותו אני
עדיין מחפש, היא מספיקה כדי לרמז על כך שהמכתב הוא מכתב אהבה.
אני לא צריך לכתוב עד כמה אני אוהב אותך כדי שתדעי זאת, מספיק
לקרוא בין השורות, הוכחת לא פעם שאת יכולה לעשות זאת. לא צריך
להחמיא לך בכל משפט שלישי, להלל ולשבח אותך בכל משפט שני,
ולהגיד לך כמה את מיוחדת בכל אחד מאותם משפטים כדי שזה יהיה
מכתב אהבה מרגש. מספיק לקרוא את המכתב הטכני הזה כדי לדעת
הכל.
למה לטרוח לכתוב כל כך הרבה עבור מישהו שלא מרגישים כלפיו
משהו, האין זה כך?

אני עדיין מחפש תוכן כדי ליצוק את השורות שבין בין-השורות
שלי. אני תוהה אם הייתי מתחיל את המכתב לו ידעתי שהמלאכה תהיה
כה קשה, אני עונה לעצמי כמעט מיד שכן, עדיף לכתוב כלום מאשר
לשמור הכל בבטן.

השגתי כלום, אם לסכם את המכתב הזה עד כה. כתבתי הרבה בין
השורות, אבל השורות לא מכילות דבר, את הרי יכולה לקרוא
ביניהן, אבל זה לא הדין לגבי כולם, והמכתב הזה נועד לאתגר
בפורום ולא לך, את רק הנמען.

אני יכול לכתוב שאני אוהב, שאני מתגעגע, שאני סולח על הכל,
שאני מוכן למחול על כבודי, שאני עדיין רוצה לממש את הרגשות
שלי כלפייך, שאני עדיין רוצה הזדמנות, לבדוק האם אנחנו
מתאימים כבני זוג ולא רק כחברים. אבל לכתוב זאת לא היה מועיל
במאום למכתב הזה, זה לא התוכן אותו אני מחפש. את זה כתבתי
במכתבים קודמים, סיפרתי לך מה אני מרגיש, מה אני חושב עלייך
וכן הלאה. כשקיבלתי תשובה כלשהי היא הייתה דרישה, אני מילאתי
אחר אותה דרישה. מאוחר יותר גם סגרנו את כל החובות שהיו
ביננו, זה היה לפני זמן לא רב מדי, אבל נראה כנצח. יכולתי
לכתוב גם על זה, עשיתי זאת בראשי פרקים בעבר, אפשר היה לפתח
את הנושא עד תום וזוב דם, אבל בחרתי שלא. זה תוכן אחר שאני
מחפש.

פתאום זה נראה לי קל לכתוב מכתב אהבה קיטשי, שתוכנו הוא: "כמה
אני אוהב אותך, מעולם לא אהבתי אף אחת כפי שאהבתי אותך,
הרגשות שלי כלפייך גאו כים בליל ירח מלא, או בעת ליקוי חמה.
אף אחד לא הבין אותי כפי שאת הבנת, אף אחד לא ראה אותי באותו
אור, אף אחד לא תמך בי כמוך ולא היה שם בשבילי כשהייתי זקוק
לעזרה. את חשובה לי באופן בלתי נתפש" וכן הלאה. הצהרת שאת
נמשכת לקיטש, אבל אני לא מצאתי בזה את אותו עניין, לו הייתי
מחפש את הדרך הקלה ביותר, הפשוטה ביותר, אולי לא הייתי מגיע
למצב שאני שרוי בו כרגע.
אז לא, המכתב שלי לא יהיה קיטש בהתגלמותו, אני אמשיך לחפש לו
תוכן משמעותי, אבל לא כזה שמיועד לך, אלא לקוראים בפורום, את
מה שהיה לי להגיד לך כבר אמרתי, את המסר שלי את יכולה למצוא
בין השורות, התוכן הוא אחר.
---------------------

כלים > ספירת מילים > 1251
היאח, הידד, 1251 מילים על כלום, אלף מאתיים חמישים ואחת
מילים, וכל שהצלחתי היה לכתוב בין השורות. לו כל סופר או
משורר אחר היה כותב אך ורק בין השורות, הוא היה מגיע לחרפת
רעב ולהערכה רק מצד אנליטיקנים ופסיכולוגים. מעטים היו האנשים
שהיו מבינים אותו ועוד פחות האנשים שהיו מעריכים אותו. אני
כתבתי שני עמודים מלאים כלום עם מסר בין השורות, את מסוגלת
לתאר לעצמך ספר בין כמה מאות עמודים ששומר על יחס דומה? ברור
שאת יכולה, אפשר היה לצטט שיחות ישנות שלנו, לכרוך אותן
ולהוציא לאור בדמות ספר. "דיאלוג על כלום", הרבה מלל, מעט
תוכן, וגם זה קיים אך ורק בין השורות.

אני עדיין מחפש מה לכתוב לך, אבל את רק הנמען, הקוראים בפורום
צריכים להבין משהו ממכתב האהבה הזה, הם צריכים להבין שמדובר
במכתב אהבה, אני לא יכול להניח להם לחפש את המכתב בין השורות,
זה כמו לחפש מילים כדי לכתוב לך מכתב אהבה בעל תוכן.

מזל שאני לא צריך לחכות לתשובה על המכתב הזה, כי על אף ההשקעה
הרבה בפרטים, הוא עדיין מלא בכלום, וכלום לא יכול להביע אהבה.
לא הגבת על מכתבי האהבה האמיתיים, בטח שלא תגיבי על המכתב
המתיימר-להיות-מכתב-אהבה הזה. התרגלתי שלא לצפות ממך לתגובה,
ואני מניח שעל מכתב כזה ממילא לא היית מוצאת אחת, יצאתי נשכר.
לפחות משהו טוב אחד יצא מכל הכלום הזה.

בטח שמת לב שהמכתב הזה הוא הכי מושכל ושקול מבין כל אלו
ששלחתי לך, הוא לא חם כמו המכתבים הקודמים, הוא כתוב בצורה
הרבה יותר טכנית מבעבר, כמעט כמו כתבים קדומים שלי. איך זה
יכול להיות מכתב אהבה אם זה כתוב בצורה אי-גיונית כזו? זה כמו
לטעון שבספרי לימוד של גיאומטרית המישור נמצאים מסרי אהבה בין
צלע.זווית.צלע, בין זוויות מתהפכות.
טכני לא יכול להיות אוהב, הוא יכול להעמיד פנים, אבל לא לאהוב
באמת, ואני הרי כן אוהב, אז למה המכתב הזה נראה כמו פיתוח של
משוואה במספר נעלמים לא ידוע?

אני מחפש תוכן משמעותי למכתב הזה, כמו התוכן שאת יצקת לתוך
חיי במשך זמן לא מבוטל, תוכן שלא ניתן לבטא במילים, רק
בתחושות והרגשות, תוכן ממשי. איך את הצלחת ליצוק תוכן לחיי
ואני לא מצליח למצוא תוכן למכתב אהבה שנועד בסך הכל לאתגר
בפורום? את הרי רק הנמען..

רואה? לא איבדתי את זה, אני עדיין יכול לכתוב הרבה אם רק
נותנים לי נושא. אני לא טוב בהעלאת רעיונות, אבל אני בהחלט
טוב בפיתוחם. לא איבדתי את זה. איבדתי דברים חשובים לא פחות,
אבל המתת הזאת נותרה בעינה.

המכתב הזה לא מתקדם לשום מקום, בטח לא עבור הקוראים. את יכולה
לראות את המשמעות העמוקה הטמונה בו, אבל את רק הנמען. לא שזה
משנה הרבה, הרי הסיכוי שתקראי אותו קלוש, את לא עוקבת אחריי
ולא מחפשת לקרוא מכתביי, וזה רק מחזק את הטענה שצריך לחפש
תוכן שיהיה מובן לאחרים ולא רק לך.
את שהיה לי לומר לך כבר אמרתי בעבר, והנה עכשיו אני מחפש שוב
מה לומר לך, ואני מתקשה בזה. איך אני יכול לכתוב לך מכתב אהבה
מובן לכל אם אני לא מוצא מילים בעלות משמעות, כאלו שיתחברו
לתוכן מובן?
לא פלא שקוראים לזה אתגר, זה אכן מאתגר...

-------------------------

אולי נהפוך את היוצרות, אולי במקום לכתוב לך מכתב אהבה אני
אכתוב לך שאלון.
1. אמנם אני לא חושד ששיקרת לי אי פעם, אבל באמת מתת עליי כפי
שטענת?
2. מה גרם לך להחליט שזה לא זה ולא יהיה זה?
3. האם הרגשת משהו כלפיי?
4. אם נצא מנקודת הנחה שכן, למה לא אמרת דבר?
. יכול להיות שפחד הנחה אותך לפעול כפי שפעלת?
5
גם כן מכתב אהבה. התוכן היחיד בו נמצא בעמוד הרביעי, וגם הוא
יכול להכתב בספר פסיכולוגיה ולא במכתב אהבה.

אני תוהה אם לוותר עכשיו, אולי לשלוח אותך לקרוא שיר אהבה
שכתבתי לך לא מזמן, אבל את יכולה למצוא אותו בקלות אם רק
תחפשי, וזה גם לא תורם במאום למטרת המכתב - אתגר בפורום.
לוותר בעמוד הרביעי... לא נראה לי שזה הזמן המתאים, אחרי
שטרחתי, יגעתי והגעתי עד הלום, זה לא הזמן להרים ידיים. אחר
כך בטח אגלה שהייתי רחוק רק מילים בודדות מהתוכן שאני מחפש
עבור המכתב שלי. לא, אני אמשיך לכתוב לך מכתב אהבה חסר תוכן
ומלא כלום, עם מסר שבין השורות וכמה שורות לא קשורות, מכתב
ללא פשרות.

אולי הכותרת שאתן למכתב תתן לו משנה תוקף. אולי אם אקרא לו
"מכתב אהבה" ולא "וידוי", או "מונולוג על כלום", אולי אז יהיה
ברור יותר שמדובר במכתב אהבה. אולי הכותרת היא זו שתגדיר
אותו. זאת על האף הקור היחסי שנובע ממנו, זה חסר הרגשות,
המנוגד למכתבים הקודמים.
אם אקרא לשיר "שיר שמח" והוא יעסוק במוות, האם אז הוא ייתפש
אחרת? סביר להניח שכן, על אף הדיסוננס שהוא יוצר, ואולי
הדיסוננס רק יחזק את עובדת היותו שיר שמח. האם "שיר שמח על
המוות" ירמז שהמוות שמח או רק השיר?
אז זהו הדין לגבי מכתב האהבה שלי, אני אקרא לו "מכתב אהבה",
אבל זה עדיין לא מספק אותי, זה פתרון קל מדי, פתרון אינסטנט,
ואילו אני מחפש משהו הרבה יותר עמוק מזה.

כבר איבדתי את תחושת הזמן, אין לי מושג כמה זמן אני שוקד על
המכתב הזה, וטרם קראתי אותו, רק כתבתי בשטף. אני מנסה לדמיין
אותי קורא שוב את המכתב הזה, מנסה להגיה אותו, ואז מדמיין את
האנשים בפורום קוראים את מכתב האהבה שלי אלייך, ומחפשים את
מכתב האהבה שלי אלייך בתוך בליל המילים האלה, ואז אני מדמיין
אותך קוראת אותו, כי במקרה הזה - את הנמען. דווקא קל לי
לדמיין אותך קוראת את המכתב הארוך הזה. את הרי מבינה אותו, את
רגילה לקרוא כמויות אדירות של מלל שאני מסוגל לשפוך, ואפילו
עבר זמן רב ויכולותייך לעכל כמות כה גדולה של מילים שאני
שפכתי בהינף אצבעות על מסכך נחלשו ודעכו, זה עדיין כמו לרכב
על אופניים, ויצר הסקרנות שלך לא יניח לך לוותר על המכתב
במידה וזה יוצג מול עינייך.
את לא יודעת שהמכתב נכתב, גם לא תקבלי על כך יידוע, ואם לא
תתקלי בו ממש במקרה - גם לא תקראי אותו, אבל בתוכי אני יודע
שאם וכאשר תגלי אותו - תקראי גם תקראי, ותביני.

מה כבר אפשר לכתוב במכתב אהבה חדש, כשהכל כבר נאמר ולא רוצים
להגרר לקיטש?
את התוכן, את התוכן.

אני יכול להעמיד פנים שהכל כרגיל ולכתוב לך, להניח שתקראי
אותו מיד לכשישלח, כי את הנמען. אני יכול להעמיד פנים שהכל לא
רגיל, שלא אכפת לך בכלל, על אף הדרישה בשלומי. אני יכול לחפש
משהו באמצע. אני יכול הכל, הכל אני יכול, בחופש הגדול.
חזרתי לפני כמה ימים ממילואים, את יודעת. בפעם הקודמת שלי
במילואים עוד דיברנו. יש שם אחלה חברה, על אף הקריאה בצו 8
דווקא די נהניתי. במקום לשהות בבית בזמן המלחמה () ונפילות
הקטיושות אני ישבתי לי בחום המזוויע של הרי אילת, שמונה שעות
בעמדה עם נוף מדהים שהופך משעמם אחרי חמש דקות, וב7:55- השעות
שנותרו רק חושבים על החום או הקור, על השעמום, על החיים ועל
מה בעצם אנחנו עושים שם. למרבה הפליאה, אף סלע שתצפתנו עליו
לא מש ממקומו, זיהינו תנועות חשודות בלילה, שנבעו ממקור מאד
תמים (יחסית), מישהי הראתה למישהו כוכבים, והיא עצמה ראתה
כנראה משהו אחר. כח ששלחנו לבדוק את מקור התנועה החשודה הטריד
את מנוחתם, כמו שהמכתב הזה מטריד את מנוחתי.
יש לי כמה חברים חדשים טובים מהמילואים, אחד מהם אני מכיר
היטב מהמילואים הקודמים, לא זוכר אם סיפרתי לך עליו. ממש
כמוני הוא מוצלח עם מילים, הוא אדם מילולי מאד, ולשמחתי הוא
גם לא הולך בתלם. בפלוגה נטען שהוא לא שפוי, אני חלקתי על כך,
משום שזה פוגע בטענתי שאני שפוי. החלטתי ששנינו שפויים, למרות
מירוצי כסאות הפלסטיק שערכנו, ואף אחד אחר לא הסכים להשתתף
בהם. שיחקנו אסוציאציות כל הזמן, דיברנו שטויות, מדי פעם
השתיקו אותנו וקראו לנו בשמות. באחד הלילות החלפתי אותו
בחמ"ל, כי הוא העדיף לשבת ברכב סיור כל הלילה ולא לשהות לבד
במשרד ממוזג. אני נשארתי בחמ"ל ולקחתי איתי את כלי הציור,
ציירתי שם כמה ציורים וכמה סקיצות, וגם כתבתי לך את השיר
שהתכוונתי לרגע לשלוח אותך לקרוא. המשמרת שלו הסתיימה שעה
לפני שלי, ואת השעה הנותרת הוא בא להעביר איתי בחמ"ל, שהרי
הוא חייב לי זאת. הוא ראה את הציורים ואז קרא את השיר, מטבע
הדברים דיברנו עלייך, עליי ועלינו. הוא הבין את מה שאני עובר,
הוא לא הצליח להבין אותך, אבל אני מודה שבטח לא הסברתי את הצד
שלך כמו שצריך, אולי כי גם אני לא מבין אותו. אני יכול להבין
דברים שאני לא מסכים או מזדהה איתם, אבל במקרה שלך זה היה קשה
מנשוא. גם הוא לא הבין. תהינו יחד האם הדאגה לשלומי אומרת
יותר מאשר אך ורק דאגה, עניין של הבנת הנקרא, אני מניח. זו
תשאר שאלה לא פתורה, לפחות לא עד שאת תפתרי אותה, מה שאומר
שהיא כנראה תשאר לא פתורה.

חיי חדקי, עכשיו אני מבין, ברצינות, מכתב האהבה הזה נועד כדי
ליידע אותך שהכל בסדר, אבל גם לשטוח בפנייך את כל מה שעבר
עליי. אני עונה על שאלה שלא שאלת. תחשבי על זה כעל הגרסה
המלאה של "הכל בסדר. תודה על הדאגה.".
את מכתבי האהבה שלי כבר כתבתי לך, אבל זה הרי לא מה שאת
מחפשת, כך נדמה לי. עם אגו שלא יודע שובע, אלו לא המילים
הטובות שאכתוב לך שיגרמו לך לעשות מעשה. לא לא, זו דווקא
הכתיבה הטכנית, הקרה, שמרגשת אותך. בניגוד לדחף הראשוני לכתוב
מכתב אהבה מלא תוכן ומשמעות, דווקא ערימות הכלום שאני עושה
כאן לטובת האתגר בפורום הן מה שעלול לרגש אותך. דווקא אותן את
יכולה לפרש כאמירה מהותית ומשמעותית, מלאת תוכן. את כל כך
מיוחדת עד שתוכלי לראות את המכתב הזה באור שונה מכל אחד אחר.
את תדעי שזה מכתב אהבה גם אם הכותרת הייתה "את נפשך אני
דורש".
עכשיו הכל ברור, היותו של מכתב האהבה הזה אנטיתזה למכתב אהבה
תקני וקיטשי היא שהופכת אותו למכתב אהבה מוצלח, לפחות בעיניי.
מעניין אותי לדעת האם אני צודק, מה את חושבת? חבל שלא אקבל על
זה תשובה.

נותר רק לחתום את מכתב האהבה הזה, אחרי התובנות מרחיקות הלכת
אליהן הגענו יחד במהלך כתיבתו והאזנתך המתחשבת והשקטה, נותר
רק לסיים אותו בצורה נאותה, קיטשית כמעט, אבל כזו שתבהיר
לכולם (ולא רק לך, כי הרי את רק הנמען) שמדובר במכתב אהבה.
המכתב הזה מגיע לקיצו אחרי... 2836 מילים, נכון ל"אחרי...",
והנה אני עומד לקבע אותו כמכתב הארוך ביותר שכתבתי לך, אני
חושב שהוא יישאר בראש הטבלה מעתה ועד עולם. הוא לא ישתווה
באורכו לספר הציטטות שלנו, אפילו לא מתקרב, אבל זה המונולוג
הכי ארוך שכתבתי לך בעת דיאלוג ביננו, והקשבת בצורה כל כך
אדיבה, אפילו לא סמיילי-שהוא-לא-תגובה אחד, מי היה מאמין שזה
יקרה. אז זהו, זה מכתב אהבה.
באהבה. אני.