יצירתי הראשונה.
הנפש איננה ציפור. כיוון שאם כזו הייתה, אזי אין לה מגבלות, על
כנפיה תרקיע שחקים, תפרוץ גבולות, ודרור לעצמה תיתן. חופש. אבל
איננה כזו, שהרי חופשי זה, חופשי זה לגמרי לבד, והנפש לעולם
איננה בודדה, תמיד יש לה עוד זיז להאחז בו, עוד עליה לטפס, עוד
מעיין לשתות ממנו. הנפש היא שביל, ארוך ומתפתל, אשר יעדו אינו
ברור, ואף הנפש עצמה אינה רואה את קצהו. ובשביל זה עוברים
חיינו, חוויותינו פוסעות בו, כאבנו מדדה בו, ואהבתנו מהלכת
בו.

חי השביל הזה ושוקק, שוקק לגלות עוד דבר בשוליו, שוקק להגיע
לעוד יעד, ואיננו פוסק, אך לא כולו טוב ויפה, הנפש גם סערות
יודעת, ותלאות האדמה, יובש ורעד, קור וגעש. כוחו של אדם הוא
היכולת להתגבר על כל אלו, באם תבלע האדמה אבן מן השביל, יהא
עליו להחליפה על מנת להמשיך לצעוד, ואם ייבש פרח אהבתו, יהא
עליו להצמיח פרח חדש. שאם לא, לא תוכל הנפש להמשיך להתהלך.

אין שביל הנפש מתעקל לבדו, בדרכו ניתקל הוא בשבילי אחרים,
נפשנו קשורה לעולם בנפשם של קרובינו, לעיתים מתאחד השביל,
לעיתים מתפצל, כל שביל ודרכו הוא, כל אדם ונפשו שלו. לעולם אל
תתנו לשביל נפשכם להתקדם לבד, ככל שלבד יתהלך, כך צר יותר
יהיה, וכל שתקשרו נפשכם בנפשו של אחר, כך רחב יותר יהיה. ואם
התפצלה דרככם, אל תבעטו משבילכם אבני שביל אחר, אל תרמסו
בנפשכם פרחו של שביל אחר שנשאר עימכם.

לעולם אל תנטשו שבילכם.
חי הוא כנפשכם.
אוהב הוא כנפשכם.
צוחק הוא כנפשכם.
בוכה הוא כנפשכם.
כואב הוא כנפשכם.
חי הוא כנפשכם.
והוא רק שלכם.
והוא היחיד שברשותכם.


מוקדש ליעל, אשר בלעדיה כנראה שלא הייתי כותב לעולם.