אני לא חושבת שאי פעם אמרתי לך, שאני אוהבת לראות אותך מעשן.
אני אוהבת לראות את העשן יוצא מהפה שלך, ומתעגל לקבוצות קטנות
באוויר.
אני אוהבת לראות את תנועות הידיים, את כיווץ השפתיים שלך, ואת
הריאות המתנפחות.
את העוויה שאתה עושה בכל פעם בעיניים, את האף המתעקם באופן
כמעט בלתי מורגש.


אני אוהבת אותך.

עדיין.


זוכר את הפעם הראשונה שהעזתי לומר את זה?
לקח לי שנה! בסופו של דבר זה יצא, ובכזו מהירות כאילו לא תהיה
הזדמנות נוספת.
כ"כ צחקת. כמו משוגע. ואז חיבקת אותי בחיבוק המדהים הזה שלך,
זה שעטף אותי ברגעים כ"כ מתאימים.

והרי כל שניה הייתה מתאימה.

לחשת לי, שאני לא חייבת, לא צריכה. שזה בסדר, אתה כבר יודע
לבד.
אני חושבת שבאותו הרגע כמעט וכעסתי, איך הכול תמיד היה כ"כ
פשוט בשבילך.
אני לא חושבת שאי פעם הסברתי, עד כמה בעצם היה לי קשה ללכת
ממך.
לחבק חיבוק אחרון, לנשק נשיקה אחרונה.
להרפות מהמקום הזה, שכ"כ אהבתי להיות בו.
זה הרגיש כמו אדם שלוקח נשימה אחת אחרונה.
מרגע שפגשתי אותך, כל דבר בקיום שלי השתנה.

כ"כ הרבה כתבתי, עליך, אליך, אפילו בשבילך. אבל אף פעם, אף פעם
לא לך.

לפעמים, נדמה לי שהיית סוג של אשליה. מציאות שהייתה אמיתית רק
אצלי.
המוח שלי מתקשה להסביר ישות שכזו.
ועוד יותר, מתקשה להסביר איך נתתי לעצמי ללכת ממך.

היית, ואתה, כל מה שרציתי ויותר.
הדברים, שלא מעזים לחלום עליהם.

"מטעויות לומדים".
"אז תלמד".
"אני לומד".



"ואת?".


יומאחד. אלוהים, יום אחד! אני נשבעת שאני אלמד.