היא ישבה על החול ובהתה בים.
כה אינסופי נראה לה. כה נצחי.
כה חסר דאגות, רגוע.
אפילו כשהים סער וגעש הוא נראה לה רגוע.
היא לא דימתה את סערת הגלים לכעס, לבלאגן.
היא דימתה אותה לריקוד. ריקוד הים.
ריקוד מלא בקצב ואנרגיה.
הו, כמה שהיא קינאה בים.
כמה שהיא רצתה להיות חלק ממנו.
לא נותן לאף אחד לשלוט בו.
לא מקבל הוראות מאף אחד.
הייתה באה מדי יום ביומו, ושעות על גבי שעות הייתה יושבת על
החול ובוהה בים. מקשיבה לרחש הגלים.
מסתכלת בעונג על ההשתקפות הזהובה של קרני השמש במים.
נושמת את האוויר הצח. אוויר הים.
מתענגת על הריח המלוח והטהור שהיה חודר אליה עם כל נשימה
שהייתה נושמת.
היא ידעה.
ידעה שהיא שייכת לים.
שבמובן מסוים היא כן הייתה חלק בלתי נפרד ממנו.
הוא תמיד ליווה אותה, היה איתה ברגעים שהכי הייתה זקוקה לו.
במיוחד ברגעי העצב.
רגעי שמחה לא היו הרבה...
היא החליטה שהיא רוצה לסיים את זה יחד איתו.
עם החבר היחיד שלה.
היחיד שהבין אותה.
היא רצתה לסיים את זה כשכל כולה מתמזגת איתו.
כשהיא נהפכת להיות חלק בלתי נפרד ממנו.
רצתה שהדבר האחרון שהיא תראה, תרגיש, תריח, תטעם ותשמע יהיה
הים.
להרגיש שהמים נוגעים ומלטפים כל איבר ואיבר בגופה.
וכך היא התרוממה על רגליה כשהיא ערומה וצחה כביום היוולדה,
והתחילה לפסוע צעדים איטיים לתוך הים.
וכך היא צעדה, עד שהים כיסה את כל כולה וסחף אותה אליו.
היא התמזגה איתו, הרגישה אותו בכל חושיה.
ובנשימה האחרונה שלה, שנייה לפני שעצמה את עיניה, הרגישה שמחה
גדולה מאין כמוה.
אושר בלתי יתואר.
לשנייה אחת, בשנייה האחרונה בחייה, הרגישה שמצאה את מקומה.
הרגישה שייכת.
הרגישה שחזרה הביתה אחרי מסע ארוך.
ואז היא הרפתה.
הים סחף אותה. לקח אותה אליו.
וכמו שתמיד חלמה, היא נהפכה להיות חלק מהים. |