שוב היא מוצאת את עצמה נאחזת,
עיניה מחקות מעמקים אליהם כמהה.
הייתה מהלכת יחפה על החול הצורב,
מנסה בכוח לטבוע כמעה.

זאת הפעם השנייה שזה קורה לה;
הכאב אינו כאב.
שפתיה משתרבבות לרוב בחיוך,
והיא כל כך פשוטה, ריקה.

עזות, עצמה ונחישות
מתפוררים
כערימת עפר,
שאולי הייתה פעם מדורה גדולה,
אך זמן מה היא כבויה.

מחכה כל הזמן לאותו הטלטול,
לאותה הזריחה שתיראה לה שונה
גם מחוגי השעון זוחלים או רצים
והיא כמו נטועה במקומה.

ציפורי הפרא המרהיבות שמסביבה
נוטפות עליה את הפרשותיהן,
והיא מתבוססת בהן. אפילו בהן.
ואז הצבעים נראים חיים יותר.