באצבעות קפואות גיששתי אחרייך,
מושיטה יד לסבך הקשרים
שהוא לבך.
מצאתי כמה אגלי קרח,
ולהפתעתי -
עלי כותרת.
פזרתיהם באוויר;
אוהבת
לא אוהבת.
לטפתי את שיערך בידיי האנוכיות,
ודמעתי. מלח הטיפות הקטנות נצרב על עורך,
משאיר פסים קטנים של הקיום שלי
לנצח נצחים.
את שוחה במליחות הזו,
מצטרפת למחול היבבות שלי
ורוקדת בכניעה.
כי כשאני מחייכת -
גם את מחייכת.
וכשאני עצובה -
את לא מבינה איך אפשר להיות עצובה. אבל בוכה
יחד איתי.
הבכי שלי עקר,
הבכי שלך הוא עולם ומלואו.
את אומרת לי שאת אוהבת אותי;
בטח מישהי כמוני
ביקום מקביל
הייתה מחוללת מהפכה על משפט שכזה,
אבל אני רק שתקתי.