יום אחד הוא נעלם. כאילו לא היה. אף אחד לא הבין. היו שחיפשו
אותו בסתר, אבל לאף אחד לא מצא.
כולם הרגישו בחסרונו, חוץ ממני. אני אף פעם לא אהבתי אותו.
אף אחד לא רצה להודות, אבל הם התגעגעו אליו.
הוא זה שתמיד עודד אותם, הוא גרם להם להרגיש שלהם יש חיים יותר
טובים, יותר שמחים.
זהו טבעו של האדם, להתנחם מצרותם של אחרים.
הם עשו את עצמם כאילו הם שמחים שהוא עזב, שלא רוצים שיחזור,
אבל אני ידעתי שהם צבועים.
הרי הם אוהבים אותו, הם זקוקים לו.
כולם הרגישו טוב עם עצמם, כשנתנו לו עצות, כשאמרו לו ללכת,
אמרו שהוא מזיק. הם לא ידעו איך ירגישו אם באמת יעלם. הרי
עכשיו אין יותר למי לתת עצות, וההרגשה הטובה שלהם עם עצמם
נעלמה גם.
אז ככה, הוא הלך, נעלם. כולם שמחו איתי, ובכו בסתר עם עצמם.
הם עשו את עצמם שהם שמחים בישבילי, אבל ידעתי שהוא חסר להם,
העצב שלי